27/09/2026
ה'מנטור' שלי לעולם התורה
י"ט שנים לפטירת מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל / הרב ליאור לביא
עולם האימון (coaching) שנעשה פופולרי בשנים האחרונות, הביא אתו מושגים ומונחים חדשים. אחד ממונחים אלה היא המילה 'מנטור' שמשמעותה בעברית פשוטה היא מדריך או מורה דרך. ה'מנטור' יהיה בדרך כלל אדם בעל שיעור קומה בתחום מסוים, שמיומנותו תאפשר לו לסייע גם לאחרים המבקשים לצעוד בעקבותיו. מנטורים קיימים בכל תחום; מכושר גופני ועד מוסיקה, מעסקים ועד ייעוד אישי. בכל תחום שתבחרו להתמקצע כיום, תוכלו להסתייע במגוון עצום של מדריכים, מאמנים או כאמור – מנטורים.
עם כניסתי ללימודיי בישיבת 'מרכז הרב', נשאתי גם אני את עיניי למי שמהווה מבחינתי עד עצם היום הזה, ה'מנטור' האולטימטיבי לעולם התורה - מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל. בדברים הבאים אנסה להצביע על מספר נקודות מרכזיות שהפכו אותו בעיניי ובעיניי אלפי תלמידיו לאורך השנים, למורה דרך, מחנך ומאמן אישי וציבורי לגדלות אישיותית ותורנית.
חשבון נפש אישי
באחת משיחותיו לתלמידי ישיבות תיכוניות לפני כשלושים שנה, סיפר הרב שהיה נוכח בעבר בהרצאה של רב שדיבר בהתלהבות על מעלתם וסגולתם של ישראל מבחינות שונות. כשגמר את הרצאתו ניגש אליו אחד מן השומעים ואמר לו: רבי, שימחתני, עד היום חשבתי שאני כלום, אפס אפסים, עכשיו ששמעתי כמה חשובים כלל ישראל, אני מאד מרוצה מעצמי. אמר לו הרב: שוטה שבעולם, בשביל זה אמרתי?! כשאומרים שבחם של כלל ישראל, אדם צריך לערוך חשבון נפש, אדם צריך לשאול את עצמו אם אני כל כך גדול וחשוב, ונשמתי כל כך גדולה, האם באמת אני חי כפי מדרגתי הראויה? צריך לצאת מזה חשבון נפש... (הסיפור מובא בספר מורשה ח"א עמ' קי).
הסיפור הזה מאפיין את ה'ספירה' הרוחנית של רבנו הגדול, שתבע מעצמו ללא הרף, וממילא- מהסובבים אותו, לגדול, להתקדם ולהתרומם. תכונה זו התבלטה עוד בשחר נעוריו; כבן למשפחה ענייה שאביה נפטר בדמי ימיו, בחר רבנו להמשיך לשקוד על התורה על אף שהיו לו סיבות רבות לצאת לעבוד. כישרון השקידה יוצא הדופן הזה בא לידי ביטוי לאורך חייו כאשר שימש בתפקידים ציבוריים חשובים (דיין, אב״ד,רב ראשי, ר״מ, ראש ישיבה), ובמקביל, הקפיד תמיד להמשיך לשקוד על לימודו ולחזור עליו, ביום ובלילה. לא אחת שמענו אותו מתבדח בצורה אופיינית: 'גם רב צריך להיות תלמיד חכם...'
זכור לי במיוחד שבאחד ממוצאי השבת, בסוף השיעור המסורתי בספר הלמדני 'קצות החושן', דיבר הרב על חשיבות ההספק בלימוד הגמרא וקבל על כך שלימוד העיון המקובל בישיבה איטי מדי והספקו דל. שגור היה על לשונו המשפט: 'כמות זה איכות'. בסוף דבריו העז אחד התלמידים הצעירים ושאל את הרב: 'כמה דפים הרב לומד ביום'? הרב חייך לתלמיד ושאל בחזרה: 'ואם אגיד לך, אתה מתחייב גם ללמוד כך '?
לא להיות בינוני
אולי בעקבות התפשטות תורת חב"ד בשנים האחרונות, המילה 'בינוני' לא לגמרי צורמת לנו כבר באוזן. בינוניות (במובן הלא חב"די) הפכה זה מכבר לסוג של השלמה של בדיעבד עם המציאות השוחקת, השגרה הדוחקת והחברה הצוחקת. אם תראה מישהו שמנסה לעשות את מה שמכונה בלשון עולם האימון הנ"ל להגביה את רף התביעה האישית (raise your standards), בתחום התורני, יש סיכוי שייתקל במנעד תגובות שנע בין רחמנות לבין בוז על ההקצנה וחוסר הפתיחות.
בהקשר הזה, היה רגיל רבנו הגדול להזכיר פעמים רבות את דברי הספורנו לדברים (יא, כו) העוסק בברכה והקללה: "ראה הביטה וראה, שלא יהיה עניינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג ברוב, כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני קצוות... ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו". את דבריו של הספורנו הטעים רבנו והדגיש: "צריך לדעת שיש לך או ברכה או קללה, אין דרך אמצעית. צריך לחיות בגדלות, אין פשרות. אדם צריך להשתדל להיות גדול, ניתנה לו ברכה או קללה, האדם צריך לשאוף להיות גדול יותר, ולא להיות אדם קטן" (שם, עמ' קיא).
כדי להיות גדול, בכל תחום, יש צורך בשאיפה לגדלות. עצם השאיפה לגדלות יוצרת גדלות. כאשר אין לאן לשאוף, ממילא – אין לאן להתקדם וכשאין לאן להתקדם לא יכולה לצמוח גדלות. במובן הזה, חיבתו המיוחדת של רבנו לסיפורי צדיקים, מהווה בעיניי ביטוי לכמיהה העצומה שהייתה בו לשאת עיניים אל ההרים ולהמשיך ללמוד, לגדול ולהתגדל ללא הרף.
תורת חסד
שאיפה לגדלות תורנית עלולה להיות מלווה, כמו כל מידה טובה, בסיגים. לעתים הסיגים שלה יהיו חוסר אנושיות, לעתים עצבנות דתית ולעתים – היעדר קלילות והומור. שלמות הגדלות של רבנו הגדול הייתה באיזון הנפשי המופלא שהיה בו ושגרם לתורתו להיות תורת חסד אמתית.
המדרש מספר שכאשר משה רבנו ירד לקבל תורה ביקשו המלאכים לפגוע בו "עשאו הקב"ה קלסתרו של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה, אי אתם מתביישים ממנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?" (שמו"ר פרק כח)
הפנים מבטאות את המגמה, אם המגמה היא מגמת החסד, כפני אברהם אבינו, משה רבנו זכאי לקבל את התורה שמגמתה להרבות טוב וחסד בעולם. רבנו הגדול היה כשמו, תלמיד נאמן לאברהם אבינו שתורתו תורת חסד. לכן, זכה גם להמשיך את מסורת נתינת התורה של משה רבנו, ש"מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו" (יומא כח ע"ב).
גדלותו הייתה בכך שתביעתו ושאיפותיו היו מכוונת למגמת החסד וההטבה, לכן היו מלוות גם בקריצה, חיוך והרבה הומור ושמחה. שאיפה בריאה להתקדמות תמידית אך ללא עצבנות ועצבות דתית, שנובעות בדרך כלל מהעובדה שההתקדמות איננה מגיעה ממקום אוהב ושמח.
תכונת החסד הזאת, לצד אופיו היזמי של רבנו הביאו להפצת תורה בהיקפים עצומים, כשדאג לשלוח את תלמידיו הרבים לשמש ברבנות, להקים מוסדות חינוך ולהפיץ תורה בכל רחבי הארץ לכל שכבות הציבור.
דברים אלה מבטאים מעט מזעיר שזכינו, וזכיתי אף אני הדל, לספוג במהלך השנים הקצרות במחיצת רבינו הגדול; גדלות של שאיפות, גדלות של הרגלי שקידה ולימוד, גדלות של יחס אישי אוהב ואכפתי לכל תלמיד ולכל אדם באשר הוא. כאשר גדלים לצד 'מנטור' מופלא שכזה ומשתדלים לאמץ אפילו חלק מדרכיו והליכותיו, אין סיכוי להישאר קטן.
