10/07/2025
October 7 The Day That Changed The Core Of My Soul Forever
There are dates that etch themselves into our hearts, becoming markers of a “before” and “after.” For me, October 7 is that day.
In one unthinkable moment, the world I knew shattered. I lost Ben Bernstein, my beloved cousin, a hero who died protecting families in Kfar Aza. His heart stopped, and with it, a part of mine did too. That day did not just break something in me, it transformed me forever.
This Yom Kippur, as the world stood still, I read Hostage by Eli Sharabi. It is not just a book. It is a descent into the deepest darkness a human can face.
Eli lost everything, his wife, his brother, his two beloved daughters. He spent 491 days in captivity in Gaza, enduring unimaginable cruelty. Not only at the hands of terrorists, but also from ordinary Gaza “citizens,” who participated, who wanted to cut him to pieces, who celebrated his pain. These are the same “innocents” the world insists on defending. There is no innocence in a society that raises its children on hatred, that glorifies death, and that rejoices in the suffering of others.
At the end of the book, Eli returns to Israel. He visits the graves of his wife, brother, and daughters for the first time. He cries for an hour, broken, trying to comprehend how his once joyous life on Kibbutz Be’eri was reduced to ashes.
Then, in one of the most powerful moments I have ever read, Eli stands. He looks at his sister, the therapist, the social worker, and says, “Let’s go.” When they ask, “Are you sure?” he answers, “I have seen evil. I have seen the lowest point a human can endure. From this point on, I am focusing on living. I am focusing on life.”
Eli represents strength. He represents life. He represents the story of our people, a people who have faced darkness across generations and still rise. Because of Eli, every difficult moment I face feels small in comparison. I think of him. I think of my cousin Miri, who lost Ben. I think of all the families who lost loved ones defending our nation. Their pain puts everything else in perspective.
There is not a single day that goes by when I eat, when I take a shower, when I walk on the beach, that I don’t think of the hostages. I wonder what they are thinking now. How they are surviving without basic human comfort. How they cannot shower freely, breathe freely, live freely. I think of them every morning and every night. I pray for them. I carry them with me in every breath.
I think of our soldiers and their families. I think of the quiet fear that lives in every home, the knowledge that at any moment, they too can become a bereaved family. This is the weight our people live with every single day. And yet, they stand. They fight. They love. They hold on.
October 7 carved pain into my soul, but it also carved clarity. Out of the ashes came Reim, born from grief, transformed into purpose. Together with extraordinary partners, we sent medical equipment worth millions, recruited doctors, and built bridges across nations. We turned heartbreak into action.
This journey has changed me forever. I pause. I hold my children tighter. I look into their eyes longer. I savor every moment. Because I know how fragile it all is.
Like Eli, many have seen darkness. But no one has endured what Eli endured. His strength is singular. His survival is the mirror of our people’s eternal resilience. And like him, we choose life. We choose to build. We choose to rise.
This year Sukkot fell on October 7. On this holiday, we step outside the solid walls of our homes and dwell in fragile sukkot temporary shelters covered with branches, open to the sky. It is a reminder that life itself is fragile, that our safety does not lie in walls or roofs, but in faith, community, and the embrace of God.
This year, Sukkot carries a heavier meaning. The sukkah, with its exposed roof, reflects the exposed heart of our nation. We sit under the stars, remembering how vulnerable we are, how in one moment everything can change. And yet, Sukkot is called zman simchateinu the time of our joy. Not because we ignore pain, but because we insist on finding light within it. Because as a people, even with pain beside us, we celebrate life.
As I sit in the sukkah, I think of the hostages who cannot sit with their families. I think of the soldiers who protect us under skies far from home. I think of the families who face empty chairs. And I pray.
A Prayer
May the Guardian of Israel watch over our sons and daughters, The brave soldiers who defend our people with courage and love,
And the hostages held in the cruel hands of our enemies.
May every captive feel the strength of a nation that has not forgotten them.
May every soldier feel the embrace of a people who hold them close.
May they return home safely, swiftly, to their rightful borders, Into the arms of those who wait, pray, and ache for their embrace.
May the sukkah of peace spread over our land.
May its walls, though fragile, become a symbol of divine protection, Of resilience, of unbroken faith, of life that refuses to be extinguished.
And may we, as a people, rise from the ashes,
United, unbroken, full of light and life.
Am Yisrael Chai.
7 באוקטובר היום ששינה את ליבת נשמתי לנצח
יש תאריכים שנחרטים בלב, והופכים לציון דרך של “לפני” ו“אחרי”. עבורי, 7 באוקטובר הוא היום הזה.
ברגע אחד בלתי נתפס, העולם שהכרתי התנפץ. איבדתי את בן ברנשטיין, בן דודי האהוב, גיבור שנהרג כשהגן על משפחות בכפר עזה. ליבו חדל לפעום, ויחד איתו, גם חלק מליבי. היום ההוא לא רק שבר אותי, הוא שינה אותי לעד.
ביום הכיפורים השנה, כשהעולם עמד מלכת, קראתי את הספר “בן ערובה” מאת אלי שרבי. זה לא סתם ספר, זו ירידה אל תוך האפלה העמוקה ביותר שאדם יכול לפגוש.
אלי איבד הכול, את אשתו, את אחיו, את שתי בנותיו האהובות. הוא שהה 491 ימים בשבי בעזה, ועבר אכזריות בלתי נתפסת. לא רק מידי מחבלים, אלא גם מידי “אזרחים” רגילים של עזה, שהשתתפו, שרצו לקרוע אותו לגזרים, שחגגו את סבלו. אלו אותם “חפים מפשע” שהעולם מתעקש להגן עליהם. אין חפות בחברה שמחנכת את ילדיה לשנאה, שמקדשת מוות, ושמחה בכאבם של אחרים.
בסוף הספר, אלי חוזר לישראל. הוא מבקר לראשונה בקברי אשתו, אחיו ובנותיו. במשך שעה הוא בוכה, שבור, מנסה להבין כיצד חייו השמחים בקיבוץ בארי הפכו לאפר.
ואז, באחד הרגעים החזקים ביותר שקראתי, אלי קם. הוא מביט באחותו, בעובדת הסוציאלית, במטפלת, ואומר “בואו נלך”. כששואלים אותו “אתה בטוח?”, הוא עונה, “ראיתי רוע. ראיתי את התחתית שהאדם יכול להגיע אליה. מכאן והלאה, אני מתמקד בחיים. אני מתמקד בחיות”.
אלי מייצג עוצמה. הוא מייצג חיים. הוא מייצג את סיפורו של העם שלנו, עם שפגש חושך לאורך הדורות, ובכל זאת קם. בגללו, כל רגע קשה שאני חווה נראה קטן לעומתו. אני חושבת עליו. אני חושבת על מרים בת דודתי, שאיבדה את בן. אני חושבת על כל המשפחות שאיבדו את יקיריהן בהגנה על האומה שלנו. הכאב שלהן שם הכול בפרופורציה.
אין יום אחד שעובר שבו אני אוכלת, מתקלחת, הולכת על החוף, מבלי לחשוב על החטופים. אני תוהה מה הם חושבים עכשיו. איך הם שורדים ללא נוחות אנושית בסיסית. איך הם אינם יכולים להתקלח בחופשיות, לנשום בחופשיות, לחיות בחופשיות. אני חושבת עליהם בכל בוקר ובכל לילה. אני מתפללת עליהם. אני נושאת אותם איתי בכל נשימה.
אני חושבת על חיילינו ועל משפחותיהם. אני חושבת על הפחד השקט שחי בכל בית, הידיעה שבכל רגע גם הם עלולים להפוך למשפחה שכולה. זהו המשא שעמנו חי איתו מדי יום. ובכל זאת, הם עומדים. הם נלחמים. הם אוהבים. הם נאחזים.
7 באוקטובר חרט כאב על נשמתי, אבל הוא גם חרט בה בהירות. מתוך האפר נולדה רעים, מתוך האבל נוצרה שליחות. יחד עם שותפים מופלאים, שלחנו ציוד רפואי בשווי מיליונים, גייסנו רופאים, ובנינו גשרים בין עמים. הפכנו את השבר לפעולה.
המסע הזה שינה אותי לנצח. אני עוצרת. מחבקת את ילדיי חזק יותר. מביטה בעיניהם זמן רב יותר. טועמת כל רגע. כי אני יודעת עד כמה הכול שברירי.
כמו אלי, רבים פגשו חושך. אבל אף אחד לא עבר את מה שאלי עבר. כוחו הוא יחיד במינו. הישרדותו היא מראה לחוסן הנצחי של עמנו. וכמוהו, גם אנחנו בוחרים בחיים. אנחנו בוחרים לבנות. אנחנו בוחרים לקום.
השנה חג הסוכות חל ב־7 באוקטובר. בחג הזה אנו יוצאים מהקירות המוצקים של בתינו ושוהים בסוכות זמניות, עשויות ענפים, פתוחות לשמיים. זו תזכורת לכך שהחיים עצמם שבריריים, שהביטחון שלנו אינו טמון בקירות או בגגות, אלא באמונה, בקהילה ובחיבוק האל.
השנה, לסוכות יש משמעות עמוקה יותר. הסוכה, עם גגה החשוף, משקפת את הלב החשוף של האומה שלנו. אנו יושבים תחת הכוכבים, זוכרים עד כמה אנחנו פגיעים, איך ברגע אחד הכול יכול להשתנות. ובכל זאת, סוכות נקרא “זמן שמחתנו”. לא כי אנו מתעלמים מהכאב, אלא כי אנו מתעקשים למצוא בו אור. כי כעם, גם לצד הכאב, אנו חוגגים את החיים.
כשאני יושבת בסוכה, אני חושבת על החטופים שאינם יכולים לשבת עם משפחותיהם. אני חושבת על החיילים שמגינים עלינו תחת שמיים רחוקים מהבית. אני חושבת על המשפחות שמולן כסאות ריקים. ואני מתפללת.
תפילה
שומר ישראל ישמור על בנינו ובנותינו, החיילים האמיצים המגנים על עמנו באומץ ובאהבה, ועל החטופים הנתונים בידיהם האכזריות של אויבינו.
שכל שבוי יחוש את עוצמתה של אומה שלא שכחה אותו. שכל חייל יחוש את חיבוקה של עם שאוחז בו קרוב.
שישובו כולם הביתה בשלום, במהרה, אל גבולותיהם החוקיים, אל זרועות האוהבים שמחכים, מתפללים, וכואבים את חסרונם.
שתשרה סוכת שלום על ארצנו. שדפנותיה, על אף שבריריותן, יהפכו לסמל של הגנה אלוהית, של חוסן, של אמונה בלתי שבירה, של חיים שאינם כבים.
ושנקום כולנו כעם מתוך האפר, מאוחדים, בלתי שבורים, מלאי אור וחיים.
עם ישראל חי
