10/21/2026
אף אחד לא מת, ובכל זאת, משהו אבד.
כן, ברילוקיישן יש גם חוויה של אבל.
מצד אחד, עברתם לאחד המקומות היפים והנעימים בעולם, כמעט מכל הבחינות.
וכולם עדיין שם, כמעט נגישים: ההורים, החברים.
אפשר לדבר בווידאו, אפשר לבקר, אפשר אפילו לחזור.
אז למה בכל זאת כואב בפנים?
יש למושג הזה שם מקצועי. הוא נקרא ״אבל עמום״.
הוא מגיע מהחוקרת והמטפלת המשפחתית פאולין בוס, ומתאר אובדן שלא מסתיים, שאין לו קצוות ברורים כמו בפרידה מבן זוג או במוות של אדם יקר. הכאב באבל ״רגיל״ יכול להיות בלתי נסבל, אבל לפחות יש לו סוף ברור, גבולות ברורים.
ברילוקיישן, אנחנו יכולים להרגיש שמשהו אבד, אבל גם לא נעלם לגמרי.
לא הייתה לוויה, לא הייתה פרידה, ולכן אין לכאב מקום ברור.
והכאב הזה לא נעלם גם אם וכאשר נחליט לחזור לארץ.
למה? כי לא נחזור אותו דבר. והמקום גם לא יחכה לנו כמו שהשארנו אותו. כי בעצם, מה שאבד הוא לא רק מקום. אלה החיים כפי שהכרנו אותם, ומי שהיינו בתוכם.
ובניגוד למצבים אחרים של אבל שהם ברורים ולא עמומים, הסביבה לא תומכת ומחזיקה. לפעמים היא אפילו מרימה גבה כשאנחנו מתלוננים. ״איזה כיף לך! מזג אוויר מושלם, בית גדול, אין מלחמות, חינוך מעולה לילדים.״
רילוקיישן נתפס כשדרוג, ולכן לכאב אין רשות להופיע.
ואנחנו מאמצות את המבט הזה גם כלפי עצמנו:
״אני בחרתי, אז על מה אני מתלוננת?״
חוויית אבל עמום לא נראית בהכרח כמו דיכאון קשה שבו אנחנו בוכות כל היום ומתקשות לתפקד. ויכול להיות שהרילוקיישן הולך דווקא סבבה.
יכול להיות שבנינו כאן חיים טובים. ועדיין, אפשר להמשיך לכאוב על החיים שלא יהיו לנו בארץ.
אחד לא מבטל את השני.
וזה מה שהיינו רוצות שתקחו מהפוסט הזה: שמותר.
מותר להתאבל. זו רשות שאנחנו צריכים לתת קודם כל לעצמנו.
גם אם בארץ כולם מקנאים בי.
גם אם החיים כאן באמת יפים.
מותר לנו להרגיש עצובים על מה שאבד.
וכמו שקורה הרבה פעמים בתהליכי אבל, דברים לאט לאט משתנים. לאט, הכאב והצער מפנים מקום לדברים חדשים: לזהות חדשה, שצומחת לא מתוך הכחשה של מה שכואב, אלא מתוך ההכרה בו.
ובעיקר, היינו רוצות שתדע/י: את לא לבד. אתה לא לבד. החוויה הזו, העמומה, משותפת להמון אנשים בקהילה שלנו.
