04/24/2026
גם לאחר 52 שנים מאז מלחמת יום כיפור, שלום חזן עדיין זוכר ומספר את החוויות שעבר, את ההתמודדות, את ההתבודדות, איך זה להיות לוחם ששומר הכל בלב ומתמודד עם הלם קרב.
להלן מילותיו:
היי, אני שלום חזן.
התגייסתי לצה״ל בחודש מאי בשנת 1971.
עברתי טירונות בחיל שריון ברפיח, ומשם לבית ספר לשריון בג׳וליס במגמת נהג טנקים. לאחר הקורס עברתי לסיני, בירת מדה שלושה חודשים + 3 חודשים בתעלת סואץ, וכך כל שלושה חודשים החלפתי קו.
בחודש מאי בשנת 1973 השתתפתי במצעד יום העצמאות ה-25 למדינת ישראל, כאשר נהגתי בטנק הראשון המוביל של המצעד בירושלים, במסדר האחרון.
ורק לדעת שבחודש אוקטובר, כשאנחנו יושבים בתעלה לקראת העברה לסיני, יצאתי לחופשת ראש השנה וחזרתי ביום ראשון לפני יום כיפור 1973 לתעלה.
אז נודענ לי שהקו מתחמם ואין יותר יציאות הביתה.
נאמר לנו שיש תרגיל על עוצבתי, מצרי בצד השני של התעלה.
אבל לאמיתו של דבר, אנחנו הפלוגה הוותיקה של חטיבה 14, היינו אחראים על כל הגזרה הדרומית של התעלה. ידענו שזה לא תרגיל, כי אף פעם לא ראינו כמעט חיילים מצרים בצד השני של התעלה כאשר יש להם אימונים. אבל הפעם, הכל בצד השני של התעלה היה מלא ברכבי שריון, תותחים וחיילי חי״ר.
היה כל כך ברור שזה לא תרגיל אלא כוננות למלחמה. אפילו הרמטכ״ל דוד אלעזר ומפקד האוגדה האלוף אלברט מנדל זכרונו לברכה היו אצלנו בציידר, 10 קילומטר מקו המים של התעלה, ואמרו לנו שזה אכן נראה כמו מלחמה, אבל הממשלה לא רוצה להוריד כוח לכיוון התעלה כדי לא לחמם את הגזרה.
אבל אם אכן תיפתח מלחמה, הם רוצים שכל טנק ייראה כמו 100 טנקים. שיראה כאילו יש תחמושת מאחורה, מה שלא היה. ישנו עם אוברולים ונעליים בלילה, שבדרך כלל לא, אפילו בכוננות ישנים בלי נעליים.
יום שבת, 6 באוקטובר, בשעה שהיינו בתפילה, 5 מטוסי מיג 13 ירדו עלינו, ואנחנו היינו בתוך חניון רגיל של הפלוגה, עם כל הציוד והבגדים בטנקים, מוכנים לזוז ברגע של התראה.
אבל איפה שהטנק שלי עמד, נפל פגז ממיג.
אני הקפצתי את הטנק קדימה, ואיפה שהזחל השמאלי שלי עמד נהיה חור של שישה מטר באדמה, והמפקד נפצע ביד מרסיס.
התחלנו לנוע ולעלות אבק כדי שהמיגים לא יראו אותנו. הם רדפו אחרינו עד לקו המים. בנס לא פגעו באף אחד מאיתנו.
בקו התעלה חיכו לנו הסאגרים, אשר לא ידענו על קיומם. כל טנק שהתקרב לרמפות קיבל פגיעה מהסאגרים. נלחמנו במשך הערב מפתיחת המלחמה. רוב החברים היו פצועים או שהטנקים שלהם, אם לא היו פגועים, אז העבירו פצועים לתאג״ד או למזח, כי שם היו הרופא נחום ורבין.
שם היו בשעת הערב כמעט כל מה שנשאר מהפלוגה א׳ של גדוד 52, חטיבה 14. ארבעה טנקים לא כשירים לתנועה, הטנק שלי ושל המ״פ מתוך 13 טנקים נשארו.
מהר מאוד ארזנו את שני הטנקים שלנו להמשך הלחימה, והשארנו את כל מי שפצוע על הטנקים במזח, ויצאנו מהמזח.
כעבור נסיעה של כ-300 מטר בערך קיבלנו הודעה לחזור ולהוציא פצוע קשה מהמזח. הסתובבנו על המקום. עכשיו הטנק של המ״פ, שהיה ראשון לצאת, היה מאחור.
הגעתי כ-50 מטר מהכניסה למזח וצעקתי “מוקשים”. שברתי שמאלה לכיוון המים, ובכל זאת עליתי על מוקש כפול מכל חגורת המוקשים ששמו לנו על הכביש, ופרצתי זחל.
המצרים פתחו עלינו באש, ובחיפוי של המ״פ נטשנו את הטנק אחרי שזרקנו כמה רימונים בפנים ובקנה. רצנו לכיוון הטנק שלו, עלינו עליו ועזבנו את השטח.
זו הייתה הפעם האחרונה שמישהו היה יכול להיכנס למזח עד שנפלו בשבי, כך שהטנק שלי חסם את הכניסה למזח, כמו שנראה בסרט “המזח” או בתוכנית כאן 11 עם הבמאי ליאור חפץ.
ברגע שעזבנו את המזח, בדרך לנברונים — בסיס התותחנים והטילים הישראלי — המזח נשאר מנותק לגמרי.
בנברונים עשינו הערכת מצב והורדנו את חברינו הפצועים מהטנק. למזלנו היה שם עוד טנק כשהגיע לשם עם חברים פצועים גם כן החלפתי את איש הצוות שלי ואת המפקד, ולקחתי את הטען קשר יוסף מרקוביץ׳ זכרונו לברכה, ואת הצוער דוד ישראלי זכרונו לברכה, ואת איש הצוות האורגינלי שלי, התותחן חיים דרורי זכרונו לברכה, אשר איבדתי אחרי לילה של לחימה וניסיון לחלץ את המזח.
אבל באזור מפעל הגבס נכנסנו למארב סאגרים, ותוך כדי לחימה, למרות שזאת הייתה משימת התאבדות להיות בשטח חשוף עם מצרים חמושים עם טנקים ושריון של הארמיה השלישית — עם אלפי חיילים וכלים, זה היה התאבדות ממש.
תוך כדי החלפת עמדות, הטנק שלי קיבל טיל סאגר בצריח, שהרג את התותחן חיים דרורי זכרונו לברכה. הטען קשר יוסף מרקוביץ׳ זכרונו לברכה.
אני נשארתי בתא הנהג לכוד, בלי אפשרות לצאת, התפללתי לאלוהים שייקח אותי ולא להרגיש את השריפה, מבלי יכולת לצאת.
באותו רגע קיבלתי עוד טיל בצריח הקדמי של הטנק, ומההדף המדף-נהג נפתח. יצאתי והתגלגלתי בחולות לכבות את האש, וכנראה נכנסתי להלם קרב ועליתי על הטנק הבוער לעזור למפקד לצאת. את השאר לא הצלחתי לחלץ — כנראה שהם נהרגו במקום.
רצתי עם המפקד דוד ישראלי מקיבוץ דברת לטנק של המ״פ קוטלר. משם חולצנו לאחור למקום של התאג״ד, שם כבר חיכה לנו המסוק שהמ״פ הזמין בשבילנו לפנות אותנו תחת אש תופת, כאשר יורים עלינו ועל המסוק.
חולצנו לרפידים ומשם לאיכילוב בתל אביב. שם כולם ניסו לעזור לנו, וכנראה גם בחדר מיון נתנו לנו עוד מורפיום. בתוך שעתיים אני לא יודע כמה מנות קיבלתי.
אני זוכר את האחות לוקחת אותי למעלית ולוחצת קומה ארבע, אבל אני לא זוכר שירדתי בקומה ארבע — אלא שוב בחדר מיון.
אני הייתי במוות קליני 3 דקות, לפי מה שנאמר לי, אבל את האמת גיליתי אחרי שנה בבית החולים, כאשר ראיתי בעיתון “לאישה” כתבה על אחות שהצילה חיי חייל במעלית — ואז הבנתי מה קרה לי.
בינתיים, שלושה שבועות לאחר שהגעתי לבית החולים, ועם כל הטיפולים והניתוחים, דוד ישראלי — הצוער והמפקד שהוצאתי מהטנק — נפטר בבית החולים. יהי זכרו ברוך.
משם התחילו לי כל הסיוטים והידרדרות נפשית, עד שנאלצתי לעזוב את ארצות הברית ולחזור לארץ לשבע שנים של טיפולים פסיכיאטריים כדי ללמוד להתמודד עם הלם קרב.
ב-1973 לא ידעו מה זה הלם קרב, אך למזלי זה היה בפרוטוקול שלי. קיבלתי טיפולים בתל השומר, ברמב״ם ובמסגרות פרטיות. גם אשתי זכרונה לברכה קיבלה טיפולים כדי ללמוד איך לחיות עם זה.
תודה לאל, היום אני במצב טוב יותר, יכול לדבר על כך וליהנות מהחיים — מה שפעם לא הייתי מסוגל.
נזכור ולא נשכח את כל הנופלים.
שנדע בשורות טובות.
אמן.
שלום חזן.
——————————————————
יהי זיכרם ברוך.
ידידים ארה״ב.
