כנפיים של בובה Wings of Hope

10/25/2026

היום היינו אמורים לחגוג יום הולדת 53 לליבנת קוץ ז״ל. לקראת יום הולדתה ה-50, שאלו אותה בני משפחתה וחבריה איך תרצה לחגוג. ליבנת ביקשה דבר אחד פשוט: שכולם יצאו להתנדב יחד.

זמן קצר לאחר מכן, בטבח השבעה באוקטובר 2023, נרצחו ליבנת, בעלה אביב ושלושת ילדיהם, רותם, יונתן ויפתח ז״ל, בביתם בקיבוץ כפר עזה. ליבנת לא זכתה להגשים את משאלתה, אבל זו הפכה לצוואתה: מאז השבת השחורה, יצאו המונים להתנדב במגוון יוזמות שונות לזכרה.

גם היום, ביום הולדתה, אנחנו מזמינים אתכם להמשיך את דרכה של ליבנת ולצאת להתנדב למען הקהילה, ולהפוך את הזיכרון לעשיית טוב.

פעילות ׳המשאלה של ליבנת׳ תתקיים השנה בין ה-25.10 ל-25.11. התנדבתם, אפילו רק לשעה? מוזמנים לתייג אותנו ולהפיץ את הבשורה.

@המשאלה של ליבנת

התמונה נוצרה באמצעות AI.

10/24/2026

מחר, 25 באוקטובר, יחול יום הולדתה של ליבנת קוץ ז״ל.
פעילות ׳המשאלה של ליבנת׳ תתקיים השנה בין ה-25.10 ל-25.11.
התנדבתם? מוזמנים לתייג אותנו ולהפיץ את הבשורה

10/09/2026

“שלום! רציתי לשתף את העשיה בקהילה תומכת בית מרחבים בבאר שבע. יצרנו יחד כנפיים אשר תלינו אתמול בחלל ציבורי, הסלון של הבית המרכזי“.

תודה רבה לשולחת ולקהילת בית מרחבים בבאר שבע כולה על השיתוף המקסים, ועל הפתרון היצירתי של יצירת הכנפיים על גבי לוחות קנבס.

10/08/2026

גם בקיבוץ גת יזמו פרוייקט ״כנפיים של בובה״ לציון השבעה באוקטובר. הם הגדילו לעשות והכינו דוגמא של ״כנפיים של בובה״ להמחשה, לקראת היצירה עצמה- והציבו שלט לצידה, המסביר על המיזם ומתאר את סיפורה של ליבנת קוץ ז״ל.

10/07/2026

❤️‍🩹

דווקא היום, אחרי יום שלם של שמות, פנים, כאב, אובדן וטקסים, אנחנו בוחרות שהזיכרון האחרון שנשאיר כאן יהיה בצבעים.
לא של הדרך שבה נרצחתם, אלא של הדרך שבה חייתם.

של בית פתוח ושולחן אוכל שסביבו תמיד יש מקום לעוד מישהו.
של משפחה, חברים, ילדים, יצירה ואמנות.
של עוגה שנאפתה, כדורסל שנזרק לסל, עפיפון שעולה לשמיים ורעיון קטן שהופך למשהו שמחבר קהילה שלמה.

כי לפני שהייתם שמות שאנחנו מנציחים- הייתם אנשים שחיו.
אהבתם, יצרתם, צחקתם, גידלתם ילדים, בניתם בית, חלמתם והשארתם בעולם הרבה יותר מהאופן שבו עזבתם אותו.

ואולי דווקא בזה נמצאת התקווה שלנו.
שגם מתוך כל השבר הזה נמשיך לבחור בחיים.
נמשיך ליצור, לאהוב, להתאסף סביב שולחן, לגדל ילדים, לבנות בית ולהעיף עפיפונים לשמיים.

כי את המוות אנחנו נושאות איתנו.
אבל את החיים שלכם אנחנו בוחרות להמשיך.
אוהבות אתכם ומתגעגעות עד אין קץ.

ליבנת
אביב
רותם
יונתן
יפתח
יהי זכרכם ברוך אהובים 🤍❤

10/05/2026

״כנפיים של בובה״ המקוריות של ליבנת קוץ ז״ל בגן הילדים החדש שנפתח בקיבוץ כפר עזה

מצמרר: כפר עזה, 3 שנים אחרי. 12 פעוטות בגן החדש שהוקם ונקרא "גן נרקיס", על שם הגן הראשון בקיבוץ, לפני 70 שנה. בתמונה: "הכנפיים של לבנת", עבודה של ליבנת קוץ, שנרצחה עם בעלה אביב ועם הילדים יפתח (14) יונתן (16) ורותם (19), חבוקים במיטה בממ"ד. העבודה נעשתה בשיתוף של כל תושבי הקיבוץ לפני 7 באוקטובר, שאספו צעצועי ילדים.

10/04/2026

״אולי צריך לתת לזה עוד זמן״, שר ברי סחרוף מעל חמשת הקברים המסודרים בשורה. קבריהם של אביב, ליבנת, רותם, יונתן ויפתח קוץ ז״ל.

במלאת שלוש שנים לאובדן הבלתי נתפש של משפחה שלמה שנמחקה באכזריות בשבעה באוקטובר, התכנסו היום קרובי משפחה, חברים ומכרים רבים בבית העלמין בגן יבנה להתייחד עם זכרם. בזה אחר זו, עלו לשאת דברים ולשתף בזכרונות.

בת הדודה של ליבנת דיברה על מילים אקראיות שמגניבות געגוע, כמו ״רנו קנגו״ ו״גזיבו״.

חברת המשפחה מקיבוץ כפר עזה שיתפה במחשבות על העול של אלה שנשארו.

בן הדוד של ליבנת סיפר על השיחה העניינית והקצרה האחרונה שהיתה לו איתה מספר ימים לפני הטבח, ועל תחושת הפספוס: על התובנה, שאפשר להעביר חיים שלמים בלי ללמוד לעומק על עולמם העשיר של האנשים שמכירים, וכמה דברים חדשים למד על הקוצים אחרי לכתם.

המורה של רותם סיפרה על אינספור החדרים שיש לה בלב לכל תלמידיה, ועל החדר השחור שנשאר בליבה עם האובדן של רותם, ומאפיל על החדרים הסמוכים.

זיו, אחיה של ליבנת, דיבר על הזכרון המתעתע, ככל שחולף הזמן.

בני, אבא של אביב, נזכר בשיר ששרו האחיות בחתונה שלהם, ודיבר על הרצון לזכור את מי שהיו. לא את מה שקרה להם.

״שלוש שנים מאז חורבן הבית״, אמרה שרון, אחות של אביב, ושיתפה שכל מילות הנחמה של מי שמייעצים לה לתת לזמן לעשות את שלו, לא מועילות.

שלוש שנים ליום הנורא ההוא.
מה יהיה, ימים יגידו.
אולי צריך לתת לזה עוד זמן.
ואולי לעולם לא יצליח הזמן במשימתו.

10/04/2026

מתגעגעים אליכם

היום האזכרה שלכם.
ואנחנו עדיין לא מצליחות להבין את המשפט הזה.

"האזכרה של משפחת קוץ".
כאילו משפחה שלמה יכולה להפוך לתאריך בלוח השנה.
כאילו אפשר להגיע פעם או פעמיים בשנה, לעמוד מול חמש מצבות, להגיד כמה מילים, לבכות, לחבק- וללכת.
כאילו יש דרך בעולם להתגעגע לחמישה אנשים בבת אחת.
ליבנת.
אביב.
רותם.
יונתן.
יפתח.

חמישה שמות שאני עדיין לא מצליחה לכתוב אחריהם ז"ל בלי שמשהו בי מתכווץ.
שלוש שנים עברו, ואני חושבת שאולי הדבר שהכי קשה לתפוס הוא שאתם באמת לא תחזרו.
כי בראש שלי עדיין אפשר להיכנס, לשבת על דלפק האוכל ולמצוא את ליבנת מריצה איזה רעיון מטורף שיהפוך איכשהו ממחשבה למעשה.
את אביב שולף איזו כתבה מהארכיון שאף אדם נורמלי לא היה חושב שמעניינת מישהו.
ואת הילדים מפוזרים בין המטבח לסלון, כל אחד בשלו.
ואולי בגלל זה המילה "זיכרון" עדיין מרגישה לי לא נכונה.
כי אתם לא זיכרון.

אתם נמצאים בכל כך הרבה דברים חיים.
בעפיפונים.
בהפועל.
בביתמלאכה.
בכדורסל.
בעוגות.
ביצירה.
באנשים שאהבתם.
באנשים שאהבו אתכם.
בכפר עזה.
בכנפיים שליבנת יצרה עוד לפני שהיינו מסוגלים לדמיין כמה משמעות הן יקבלו אחר כך.
והכנפיים האלה ממשיכות להיבנות היום בעוד ועוד מקומות.
חתיכות קטנות ושבורות של צעצועים שמתחברות יחד למשהו שלם, צבעוני ויפה.
ויש בזה משהו כל כך ליבנת.
וכל כך אתם.

ויש בזה גם משהו אכזרי כל כך-
כי העולם ממשיך לקחת מכם אור, רעיונות, יצירה ותקווה,
כשהמחיר של כל הדבר היפה הזה הוא שאתם אינכם.
היום תהיה האזכרה שלכם.
אנשים יבואו.
ידברו.
יבכו.
יספרו עליכם.

אבל האמת היא שגם היום הזה לא באמת שונה בשבילי מאתמול.
או ממחר.
או מיום אקראי בעוד חודשיים, שבו פתאום משהו קטן יזרוק אותי ישר אליכם.
כי געגוע לא עובד לפי תאריכים.
ואבל לא מחכה לאזכרה.
הוא נמצא בארוחת ערב של תירס וטוסט עם חמאה וחביתה.
במשחק של הפועל.
בכדורסל.
בבדיחה.
ביצירה.
במקום.
בבית.
בכל הדברים הקטנים והמטופשים שאף אחד לא ידע בזמן אמת שיהפכו יום אחד לדברים שהיינו נותנות הכול כדי לקבל מהם עוד פעם אחת.

אנחנו מתגעגעות אליכם.
לא אל "משפחת קוץ ז"ל".
אליכם.
לליבנת.
לאביב.
לרותם.
ליונתן.
ליפתח.
לחמישה אנשים שונים, מצחיקים, מוכשרים, יפים וטובים, שהיו משפחה אחת יוצאת דופן.
העולם ממשיך בלעדיכם.
אבל הוא באמת עולם אחר.

ואהובים שלנו,
כמה שאתם חסרים בו.
וכמה שזה כואב.
וכמה שזה לא פייר.
וכמה שזה עדיין בלתי נתפס.
וכמה קשה לחיות פה בלעדיכם.

וזה ככה כבר שלוש שנים שלמות.

❤️🤍 כנפיים של בובה הוא מיצב קיימות קהילתי לזכרה משפחת קוץ ז"ל שהוקם ע"י המשפחה, ואנחנו מזמינות אתכןם להכנס לאתר, לקרוא, להכיר, ולהנציח. ❤️🤍

10/01/2026

האופניים של אריאל ביבס ז"ל, הכומתה של רוני אשל ז"ל והמכולה הצהובה מהנובה שבה הסתתרו 17 מבלים - הם רק חלק מהעדות האילמת והמטלטלת שתוצג בתערוכה "החלל שנשאר".

לציון שלוש שנים לטבח, מועצת אוקטובר פותחת במרכז פרס לשלום ולחדשנות את האירוע המרכזי של שבוע ה-7.10, מסע בין עשרות חפצים אישיים שנותרו מאחור, שחזורי רגעים אחרונים, ועדויות חיות של שורדי שבי ומשפחות שכולות, בהן קרינה ארייב המקריאה את מילות חבריה שנפלו בנחל עוז.

*גם החפצים של יונתן ויפתח קוץ ז״ל יוצגו בתערוכה*

בואו להישיר מבט אל החיים שהיו ואל החלל שנותר.

4–10 באוקטובר | מרכז פרס לשלום ולחדשנות, יפו

קישור לכרטיסים בתגובה הראשונה >