15/05/2026
אני זוכרת את השיחה הראשונה שלי עם חזקי, לפני שיצאנו לשליחות.
ישבנו על גג רעוע בשכונה שקטה ברחובות, הסתכלנו יחד על הכוכבים, והוא אמר לי:
"חני, אנחנו הולכים למקום הכי רחוק.
אבל אנחנו לא הולכים לאבד את עצמנו.
אנחנו הולכים להיות צבים"
***
לפעמים זה קורה דווקא כשאתה הכי גבוה.
כשאתה עומד על פסגה,
העננים מתחתיך,
הרוח נושבת כמו תשובה.
ופתאום אתה שואל:
איך אני יכול להיות כל כך רחוק ולהרגיש כל כך קרוב?
או הפוך.
איך זה שעם כל הקרבה, הלב מרגיש אבוד?
השבת אנחנו פותחים את ספר המסעות. ספר במדבר.
לא רק סיפור.
לא רק היסטוריה.
אלא מפה פנימית.
למי שמטייל.
למי שמחפש.
למי שכבר מזמן לא מרגיש בבית, גם כשהתרמיל על הגב.
אולי..
מה שיציל אותנו זה לא גוגל מפות.
אלא להיות צב.
אני זוכרת את השיחה הראשונה שלי עם חזקי, לפני שיצאנו לשליחות.
ישבנו על גג רעוע בשכונה שקטה ברחובות, הסתכלנו על הכוכבים, והוא אמר לי:
"אנחנו הולכים למקום הכי רחוק.
אבל אנחנו לא הולכים לאבד את עצמנו.
אנחנו הולכים להיות צבים"
"צבים?"
"כן. כאלה שלוקחים איתם את הבית על הגב.
בלי תלות בקירות,
בלי תלות בנוף.
לא משנה איפה ננחת,
אנחנו מקימים משכן."
וזה מה שאנחנו עושים כבר שנים כאן בנפאל.
מקימים משכן בלב השוק, בלב הערפל, בלב המטייל.
לפני שבועיים הגיע אלינו נועם.
היה לו מבט כזה של הרים. עמוק, קצת מיואש.
הוא בא מגואה, עם גיטרה על הגב וסיפור שלא נאמר.
במוצאי שבת הוא התקרב אחרי השיעור ואמר לי:
"איך אתם לא מתערבבים?
אני מרגיש שכל יום שאני כאן אני שוכח עוד חלק ממי שהייתי."
אז סיפרתי לו על הצב.
על התנור הפנימי שלא נותנים לו להיכבות.
על ההבטחה שלנו לקחת את הבית איתנו.
הוא שתק רגע ואז חייך חיוך קטן.
"אולי הגיע הזמן שגם אני אבנה לעצמי איזה משכן.
אפילו קטן. אפילו בפינה של האוהל."
ולפני יומיים הייתה מאיה.
ישבה בשקט בפינה.
בת שלושים, חזרה לנפאל בפעם השנייה.
הפעם לא אחרי צבא, אלא אחרי החיים.
"פעם הייתי אחרת" היא לחשה לי בסוף השיעור.
"תמיד סחבתי איתי תיק ורוד,
עם תהילים קטן ותמונה של סבתא.
ואיפשהו בדרך שמטתי אותו."
ובבוקר שלמחרת היא חזרה שוב.
עם סידור ישן שמצאה במזוודה נשכחת.
"אני לא בטוחה מי אני" היא אמרה,
"אבל אני יודעת שאני לא רוצה לשכוח שוב."
ואז היה את טל.
הוא לא דיבר הרבה.
ישב בפינה,
מדי פעם שלף מחברת קטנה, רשם משהו וחזר לשתיקה.
בערב שבת, אחרי התפילה, הוא ניגש אלי בשקט.
"חני, את יודעת," הוא אמר,
"אני לא דתי. אף פעם לא הייתי.
אבל בזמן האחרון נהיה לי געגוע.
לא למשהו חיצוני.
למשהו שפעם ידעתי על עצמי.
משהו שנשכח."
הסתכלתי עליו רגע ועניתי:
"אולי אתה לא מחפש לחזור למה שהיית,
אלא לבנות משכן חדש למה שאתה נהיה."
הוא הנהן, כמעט לא נשם.
ובמוצאי שבת נשאר לעזור לשטוף כלים.
בלי מילים.
אבל עם נוכחות.
עם שייכות.
עם התחלה של משהו.
ספר במדבר מספר על עם שהלך לאיבוד בין תחנות.
אבל דווקא שם, בין חולות ללהבות,
הוא בנה לעצמו בית.
לא מאבנים.
לא מקירות.
אלא ממי וממה
שהוא נהיה.
גם אנחנו, במסע הפרטי שלנו,
בין פסגות לקרחות יער,
בין שאלות שמפחידות אותנו לרגעים קטנים של אמת,
יכולים ללמוד מהצב.
לא לברוח.
לא לשכוח.
רק לקחת איתנו את הבית.
את הלב.
את מה שמדליק לנו את האש הפנימית.
ולבנות לעצמנו משכן.
קטן. שקט. חי.
אז ספר במדבר אולי בא לפתוח גם משהו אצלנו.
ולשאול:
מה אני לוקח איתי, כשהכול מסביב משתנה?
ולפני שאנחנו יוצאים אל הדרך,
נבדוק אם ארזנו את הבית.
שבת שלום.
שבת של לב חם ורוח חזקה.
ושנזכה, כל אחד ואחת, להיות צב. 🐢
