21/05/2026
ב"ה. בצעירותי, לכבוד יום הנישואין ה-15 של הוריי, הפתענו אותם עם המרה של סרט החתונה המקורי שלהם מ1982 לקלטת וידאו. זה היה ערב משפחתי מרגש. את תשומת ליבי תפסה שורה שהמפיק בחר להכניס בסוף הסרט: "זה לא הסוף, זו רק ההתחלה".
מצד אחד, חג השבועות מציין אירוע שהתרחש בעוצמה רבה שמצדיקה ציון שנתי שלו. הדברים מקבלים משנה משמעות כאשר לאור תורת החסידות, זה לא רק ציון היסטוריה אלא שהאירוע מתרחש שוב. מצד שני, מה שהתרחש זה רק הפתיח, שמאפשר את התחלת המשימה.
מה שהתחיל במתן תורה הוא החיבור הבלתי נתפס בין החומר והרוח.
עד אז, התורה הייתה יוזמה אישית. אברהם אבינו קיים את התורה כולה, שבט לוי ישבו ולמדו במצרים, אבל זו הייתה החלטה שלהם. כשאדם פועל מעצמו, הוא לא יכול לשנות את המציאות של העולם. המקלות באמצעותם יעקב אבינו קיים את מצוות תפילין נשארו מקלות, והרוחניות נשארה בשמיים.
השינוי הדרמטי של מתן תורה הוא הציווי האלוקי. כשהבורא מצווה על פעולה גשמית, הציווי הזה מתיך את הקדושה לתוך החומר ושובר את הניתוק בין גשמיות ורוחניות: פתאום, עור פרה הופך פיזית ומטפיזית לחפץ קדוש שנקרא תפילין. החומר משתנה כי יש עליו פקודה מלמעלה.
וזו המשימה שהתחילה בשבועות וממשיכה איתנו בכל יום. החג הוא לא זיכרון היסטורי מתוק, אלא נקודת הזינוק. בכל פעם שאנחנו מקיימים מצווה מעשית, אנחנו לא סתם מבצעים טקס, אנחנו משתמשים בכוח של הציווי כדי לחבר את העולם הזה לבוראו, ולהפוך את החומר לקדושה.
וכמובן, אי אפשר בלי המטרה: היעד הסופי הוא הגאולה השלימה, מצב שבו בעקבות המאמץ שלנו לחבר שוב ושוב את הקדושה עם העולם, הבורא מתערב ומסיר את ההעלם לנצח. פתאום כל חומר יזעק שבעצם הוא רק ביטוי של הרוח, הוא כאן רק בגלל שאנרגיה אלוקית מהווה אותו בכל רגע. במצב כזה, "לא יהיה עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה' בלבד". או-טו-טו אנחנו שם.
חג שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: מאגר מי הגשמים של המקוואות שלנו קיבל השבוע איטום מחודש. פעם בכמה זמן אתם מחדשים את האיטום בגג? באקלים הקמבודי, כל שנתיים שלוש...
