בית חבד קמבודיה

בית חבד קמבודיה בית חם לכל יהודי בכל מצב!

בית חב"ד הוא המרכז היהודי היחיד בכל 200 אלף הק"מ הרבועים של הממלכה והוא מטפל בכל עניין יהודי בה חומרי כרוחני. בבית חב"ד ישנו מקום של כבוד לתרמילאים ורבים משירותינו עוצבו במיוחד בשבילכם. כך תמצאו בבית חב"ד פינת אינטרנט ושיחות לארץ לרווחת המטיילים. גם התפריט של המסעדה נבנה באופן שיאפשר לתרמילאי המטייל בדרך כלל עם אמצעים מינימליים לצאת מבית חב"ד שבע ורגוע.

בית חב"ד נמצא במבנה גדול ומרווח ברחוב סיסוו

אט (Preah Sisowath Quay) (הרחוב נקרא גם ריברסייד Riverside) מול מלון הימאווארי (Himawari Hotel) בסימטא שבין בית מספר 417 לבית מספר 421. הגעתם לאזור ואתם מסתבכים? תרימו את הראש. בית חב"ד הוא בנין גבוה עם שלט מנורה ענק מכל ארבעת הכיוונים.

המיקום הנוכחי של בית חב"ד ממצב אותנו בלב אזור מועדף על תרמילאים, במרחק שתי דקות הליכה מארמון המלך, מהנהר, ומ"גסטהאוס סטריט" רחוב 258 שמלא בגסטהאוסים.

מעבר למסעדה שפועלת כל יום בין השעות 9 בבוקר עד 9 בערב, וכמובן, סעודות שבת וחג, בית חב"ד מציע שירות שיחות לארץ, חנות לממכר מזון כשר כולל חטיפים ישראלים, פינת אינטרנט, פינת ישיבה ועוד.

יש הרבה ישראלים? אם אתם שואלים את השאלה הזו אחרי שהייתם בתאילנד, אז התשובה היא לא. אם אתם מתכננים לקפוץ לבית חב"ד באמצע היום, הסיכוי שיהיו שם עוד שלושה חמשה ישראלים הוא די נמוך. אתם עדיין מוזמנים לבוא ואנחנו מצידנו נעשה כל מאמץ שתרגישו בנוח. כרגע, כמות הישראלים שמטיילים בקמבודיה, וכובד המשקל שהם נותנים לפנום פן אינם מצליחים ליצור זרם שישמור על בית חב"ד כמקום שוקק ישראלים.

אז מה בכל זאת? בשעות הערב מתקבצים בדרך כלל מטיילים בבית חב"ד מה שלפעמים יוצר איזו הרצאה קטנה ולפעמים שיחות אל תוך הלילה. הגיטרה של בית חב"ד גם שמחה להציע את חלקה. על פי ביקוש, נערכים מפעם לפעם סנדאות ודיונים כמו סדנא לאפיית חלות וסדנא למודעות עצמית.

מחכים לכם בבית חב"ד!

ב"ה.  בצעירותי, לכבוד יום הנישואין ה-15 של הוריי, הפתענו אותם עם המרה של סרט החתונה המקורי שלהם מ1982 לקלטת וידאו. זה הי...
21/05/2026

ב"ה. בצעירותי, לכבוד יום הנישואין ה-15 של הוריי, הפתענו אותם עם המרה של סרט החתונה המקורי שלהם מ1982 לקלטת וידאו. זה היה ערב משפחתי מרגש. את תשומת ליבי תפסה שורה שהמפיק בחר להכניס בסוף הסרט: "זה לא הסוף, זו רק ההתחלה".
מצד אחד, חג השבועות מציין אירוע שהתרחש בעוצמה רבה שמצדיקה ציון שנתי שלו. הדברים מקבלים משנה משמעות כאשר לאור תורת החסידות, זה לא רק ציון היסטוריה אלא שהאירוע מתרחש שוב. מצד שני, מה שהתרחש זה רק הפתיח, שמאפשר את התחלת המשימה.
מה שהתחיל במתן תורה הוא החיבור הבלתי נתפס בין החומר והרוח.
עד אז, התורה הייתה יוזמה אישית. אברהם אבינו קיים את התורה כולה, שבט לוי ישבו ולמדו במצרים, אבל זו הייתה החלטה שלהם. כשאדם פועל מעצמו, הוא לא יכול לשנות את המציאות של העולם. המקלות באמצעותם יעקב אבינו קיים את מצוות תפילין נשארו מקלות, והרוחניות נשארה בשמיים.
השינוי הדרמטי של מתן תורה הוא הציווי האלוקי. כשהבורא מצווה על פעולה גשמית, הציווי הזה מתיך את הקדושה לתוך החומר ושובר את הניתוק בין גשמיות ורוחניות: פתאום, עור פרה הופך פיזית ומטפיזית לחפץ קדוש שנקרא תפילין. החומר משתנה כי יש עליו פקודה מלמעלה.
וזו המשימה שהתחילה בשבועות וממשיכה איתנו בכל יום. החג הוא לא זיכרון היסטורי מתוק, אלא נקודת הזינוק. בכל פעם שאנחנו מקיימים מצווה מעשית, אנחנו לא סתם מבצעים טקס, אנחנו משתמשים בכוח של הציווי כדי לחבר את העולם הזה לבוראו, ולהפוך את החומר לקדושה.
וכמובן, אי אפשר בלי המטרה: היעד הסופי הוא הגאולה השלימה, מצב שבו בעקבות המאמץ שלנו לחבר שוב ושוב את הקדושה עם העולם, הבורא מתערב ומסיר את ההעלם לנצח. פתאום כל חומר יזעק שבעצם הוא רק ביטוי של הרוח, הוא כאן רק בגלל שאנרגיה אלוקית מהווה אותו בכל רגע. במצב כזה, "לא יהיה עסק כל העולם כולו אלא לדעת את ה' בלבד". או-טו-טו אנחנו שם.
חג שמח, קבלת התורה בשמחה ובפנימיות ושבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: מאגר מי הגשמים של המקוואות שלנו קיבל השבוע איטום מחודש. פעם בכמה זמן אתם מחדשים את האיטום בגג? באקלים הקמבודי, כל שנתיים שלוש...

ב"ה.  לרב מכובד הגיע פעם יהודי עם בקשת עזרה, הוא קמצן בטבע והוא מאוד מעוניין להשתנות. "אתה מעשן?" שאל הרב, ומשקיבל תשובה...
15/05/2026

ב"ה. לרב מכובד הגיע פעם יהודי עם בקשת עזרה, הוא קמצן בטבע והוא מאוד מעוניין להשתנות. "אתה מעשן?" שאל הרב, ומשקיבל תשובה שלילית, המליץ לבחור להתחיל לעשן. החשבון היה פשוט, כאשר אדם מעשן, הוא יתקל שוב ושוב בבקשת סיגריה. לא יהיה לו נעים לסרב, ועם הזמן הוא יתאהב בנתינה.
אחרי מספר שבועות, חזר הקמצן אל הרב באכזבה. הוא התחיל לעשן ושום דבר לא השתנה. "כמה אתה מעשן?" שאל אותו הרב. "כמה שנותנים לי" היתה התשובה...
אם הייתי צריך לסכם את השבוע במילה אחת הייתי אומר: נתינה. תשלום עבור חשבונות רפואיים למישהו בקהילה, גיוס כספים לצורך פדיון שבויים לשחרור העציר בסיאם ריפ, ועוד.
ולא, אני לא מאוהב בנתינה בטבעי. אני מכיר אנשים שנולדו עם נטיה להתמכרות לנתינה. כולל בני משפחה קרובים לי. אני ממש לא שם. אולי להיפך.
יש לי מנגנון עם הרבה פילטרים עד שאני מניע את עצמי לפעולה. נזהר מאוד שלא ישתמשו בי באופן נצלני; מוודא שמי שמבקש עזרה אכן רוצה לעזור לעצמו ואכן לא מסוגל; ואם זה לא מספיק, אז זה גם צריך להיות משהו שאני מאמין בו ולא מספיק לי שלדעת המבקש זה יביא לתועלת.
אז איך הגעתי לזה? קצת מחוסר ברירה.
בשנה הראשונה שלנו כאן, קיבלתי טלפון מעיירה נידחת, על בחור ישראלי שמאושפז שם בתת תנאים. הנחת היסוד שלי היתה, שהיות ומדובר במקום שהוא 7-8 שעות נסיעה מכאן, אין לי הרבה מה לעשות. רק כדי לוודא שזו החלטה מושכלת, התקשרתי לרב קנטור בתאילנד והוא שאל שאלה פשוטה: אם אתה לא תסע אליו מי יעזור לו?
הנסיעה הזו היתה ממש סרט. יש לי הרבה זכרונות מאותה נסיעה. השכמה ב6 בבוקר, הגעה למקום שקשה לזהות כבית רפואה, השמחה של הבחור כשהגעתי, הנחת תפילין מרגשת, מעבר גבול באמבולנס (בלי דרכון שלא דמיינתי שאצטרך) ואז שילוח באמבולנס נוסף לבנגקוק.
כמה שבועות אחר כך, קיבלתי ממנו מכתב תודה. "אם לא היית מגיע, אני הייתי מת", הוא כתב.
מאז ועד היום עברו הרבה מים בהרבה נהרות, ואני, עם הזמן, התחלתי להתאהב בנתינה... לא נהייתי אדם חדש. גם השבוע, כשישבתי להקשיב למישהו יותר משעה מתוך הבנה שזה מאוד עוזר לו, זה לא בא לי בטבעיות, ועדיין, עם הזמן אני מרגיש שאני רוכש תענוג בזה, וזה תענוג גדול...
תוך כדי כתיבת השורות, קיבלתי סרטון עם מסר מצמרר. יהודי לקח מזמנו של הרבי לצורך אישי מבלי לקבל רשות לכך (במקום לפנות למזכירות ולקבל תור, הוא פשוט ניגש לרבי כאשר יצא מהבית). הבחורים "נתנו לו על הראש" והוא כתב לרבי מכתב בו הביע חרטה וביקש סליחה. הרבי ענה, אשר מקובל מהבעל-שם-טוב, שנשמה יורדת לעולם הזה וחי' שבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי, ומי יודע, סיים הרבי, אם טובה זו לא היתה מטרת ירידת נשמתי למטה...
שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: משלוח חדש של קפואים מאפשר לנו להרחיב את החנות הכשרה שלנו. תודה רבה Chabad of Ho Chi Minh City - Saigon

ב"ה.   ישבתי על הגג של בית חב"ד מול מדורת ל"ג בעומר והתבוננתי בלהבות. האש היא תופעה שאין לה אח ורע בטבע: היא הדבר היחיד ...
08/05/2026

ב"ה. ישבתי על הגג של בית חב"ד מול מדורת ל"ג בעומר והתבוננתי בלהבות. האש היא תופעה שאין לה אח ורע בטבע: היא הדבר היחיד בעולם שפועל נגד יצר הקיום שלו. כל יצור חי נלחם על קיומו, מתרחק מסכנה ונאחז בחיים, אפילו צמחים מתרחקים מהחום כדי לשרוד. אבל האש? היא משקיעה את כל האנרגיה שלה בתזזיות בלתי פוסקת למעלה, בניסיון נואש להתנתק מחומרי הבעירה ולהיכלל במקורה.

היא לא מחפשת לשרוד. היא מחפשת להתחבר אל האינסוף. המקור שלה הוא למעלה, והגעגוע אליו חזק יותר מהרצון "להיות".

"נר ה' נשמת אדם". כמו הלהבה, גם הנשמה לא פועלת לפי היגיון של הישרדות. היא לא מחפשת נוחות או ביטחון עצמי; היא מחפשת את הבורא. הרצון הזה טבוע בה כל כך עמוק, עד שהיא מוכנה לוותר על עצם קיומה רק כדי להידבק בו.

הלהבות המשיכו לשאוף אל האינסוף ואני נזכרתי באימייל כואב שטיפלתי בו השבוע. אישה יראת שמיים, לביאה של ממש, שמוצאת את עצמה בקרב על הבית. בעלה, בחור שגדל על ברכי האמונה, מרגיש בשנים האחרונות שהכל התרוקן לו. "הוא כבר לא מאמין", היא כתבה בכאב, "אני עומדת מולו בליל שבת כשהוא אוחז בכוס הקידוש ושואלת את עצמי: יש לזה טעם? האם יש משמעות למילים שיוצאות לו מהפה כשהוא עצמו לא מזדהה איתן? אולי עדיף שאני אקדש?"

השאלה הזו קרעה לי את הלב. לפי ההיגיון הגלוי, היא צודקת. אם הלב לא שם, מה הערך במילים?

אבל כאן נכנס "סתים דאורייתא", פנימיות התורה, שמאפשרת לנו לראות את "סתים דנשמתא", את הרובד הנסתר שבנשמה. הרובד שתמיד מאמין.

אמרתי לה: כשהוא עומד עם הכוס, זה לא "הוא" המאוכזב, העייף או הספקן שמקדש. זו הלהבה שלו. יכול להיות שהיא מכוסה בעשרות שכבות של ציניקנות, ייאוש או שאלות פילוסופיות, אבל האש הזו היא לא תלויה בדעתו. היא טבע. היא שואפת למעלה גם כשהוא בטוח שהוא מושך למטה.

אל תקדשי במקומו. הקידוש שלו הוא לא שקר, הוא האמת הכי עמוקה שלו, זו שגם הוא עצמו עדיין לא מצליח להרגיש. גם כשהוא אומר שהוא לא מאמין, הלהבה שלו עדיין שם. הקידוש שלו הוא לא "הצגה", הלהבה שלו מנסה לזנק למעלה, דרך כל המחסומים. המצווה היא המקום שבו הנסתר שבתורה פוגש את הנסתר שבנפש שלו.

הלהבות במדורה המשיכו להתעופף כלפי מעלה, ואני בליבי הודיתי לרבי שמעון, שבאמצעות הנסתר שבתורה אותה גילה, יש לנו את היכולת לראות את הנסתר שבנשמה. וגם התפללתי, שהוא יצליח למצוא את הדרך להסיר את השכבות הללו ולגלות את האמת הפנימית שלו. והאמת? שגם לי יש שכבות להסיר.

שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: הלהבות של מדורת לג בעומר, בהשתתפות כמה עשרות להבות יהודיות.

ב"ה.   האגדה מספרת על פיל ענק שהיה קשור בשלשלת ברזל דקה לעמוד עץ רעוע וגרם תדהמה לא קטנה. ההסבר מאחורי התופעה היה פשוט. ...
01/05/2026

ב"ה. האגדה מספרת על פיל ענק שהיה קשור בשלשלת ברזל דקה לעמוד עץ רעוע וגרם תדהמה לא קטנה. ההסבר מאחורי התופעה היה פשוט. את הפיל קשרו לעמוד כשהוא היה צעיר. הוא ניסה בכל הכוח שוב ושוב ונכשל עד שהוא התרגל להבנה שזה בלתי אפשרי. הוא לא היה שבוי בשלשלת. הוא היה שבוי בתפיסה השגויה שלו.

לפני כמה שנים שלחתי את הילדים בטיסת אלעל מבנגקוק לארץ. אחרי הנחיתה המבוגר המלווה שלח לי תמונה שלהם מחויכים בתא הטייס. כשהודיתי לו על המאמץ שעשה עבורם, הוא הבהיר לי מיד: "אין לי קשר לפרוטקציה הזו. הילדים ביקשו את הטלפון בשביל התמונה וכשהצעתי את עצמי בתור צלם לא נתנו לי להכנס". מאוחר יותר הם סיפרו שהם פשוט ניגשו וביקשו. "אתה תמיד אומר לנו שמלשאול לא מתים אז שאלנו", אמרו.

אני נזכר בסיפורים הללו כאשר אני מתבונן בסיפור של "פסח שני" אותו אנחנו מציינים היום. קבוצת אנשים שהיו טמאי מת טענו "למה נגרע"? גם אנחנו רוצים להקריב קרבן פסח יחד עם כולם. עכשיו, אפשר בהחלט להבין אותם ואת התחושה המבאסת. אפשר אפילו להוסיף שהטומאה שלהם לא היתה מחדל, להיפך, הם נשאו את ארונו של יוסף, כלומר, נטמאו מתוך שירות מבצעי. אבל עדיין, יש חוק. הקרבת קרבן צריכה להיעשות בקדושה, והמת, מה לעשות, מטמא את מי שנושא אותו.

הם לא היו פיל כל כך גדול, והעמוד שלהם ממש לא היה עלוב, אבל הם לא וויתרו. הם חיפשו שותפות. הם סירבו להשלים עם המציאות שבה הם נשארים מחוץ למחנה בגלל נסיבות שלא היו בשליטתם.

בעיניים שלי, משה רבינו היה צריך לדחות אותם על הסף. בתור מנהיג הדור, זה בדיוק אמור להיות התפקיד שלו, לוודא שהחוק נשמר. מי שצריך להקריב, שיקריב, ומי שאסור לו, שלא ינסה להקריב. בפועל, האופן שבו הם השתדלו היה מספיק משכנע בשביל שמשה יעביר אותם להמתנה ויפנה לבורא לבדוק מה ניתן לעשות.
ההישג שלהם הוא בלתי נתפס: מצווה חדשה בתורה. שלימות תרי"ג המצוות התאפשר רק אחרי הטענה שלהם. זה רק מוכיח לנו עד כמה חשוב שנטען שנבקש ושנפציר.

פסח שני מלמד שאף קיר אינו אטום בפני רצון אמיתי. השיעור הוא לא רק ש'מותר לשאול', אלא שהתורה עצמה מחכה ליוזמה שלנו כדי להשתלם. אם חסר לנו משהו, אולי זה בגלל שעדיין לא זעקנו 'למה נגרע' מספיק חזק.

הבעיה שלנו היא לא ה"עמוד" שקושר אותנו, אלא ההרגל שלנו לעמוד לידו בשקט. כילדים של הבורא, השותפות שלנו בעולם הזה היא לא רשות, היא חובה. כוחה של הזעקה "למה נגרע" רלוונטי היום יותר מתמיד.

אל תסתפקו במה שיש. תדרשו את מה שצריך: בריאות איתנה, פרנסה בשפע, נחת אמיתית מהילדים והצלחה בכל מעשה ידינו. ואם העולם עדיין חשוך, הגיע הזמן שנפסיק להיות הפיל הקשור, ונתחיל לדרוש את מה שמגיע לעולם הזה באמת: גאולה ומשיח.

אנחנו לא מבקשים טובות, אנחנו תובעים את חלקנו. צריך פשוט להתעקש.
שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: קבורת המת ביום שני האחרון. בנימין בן אלישבע ת.נ.צ.ב.ה.

ב"ה.   ביום רביעי בערב נפרדנו שוב משלושת הגדולים שחזרו ללימודים בארץ. למרות חוסר הוודאות לגבי המצב במוסדות החינוך, היה ב...
24/04/2026

ב"ה. ביום רביעי בערב נפרדנו שוב משלושת הגדולים שחזרו ללימודים בארץ. למרות חוסר הוודאות לגבי המצב במוסדות החינוך, היה ברור לכולנו שהגיע הזמן לחזור לשגרה.
בניגוד להשערה שלי, הביקור הארוך לא הפך את הפרידה לקלה יותר. זלמן כבר חמש שנים מחוץ לבית, והפעם הוא היה כאן 33 יום, שזה הביקור הארוך ביותר מאז שעזב. הייתי בטוח שאחרי חודש וקצת נרגיש סוג של "מיצוי" שישכך את צביטה של הפרידה, אבל זה לא קרה. לא שבענו.
התחושה הזו שלחה אותי למבנה המוזר של ספירת העומר.
כבר למרגלות הסנה הבוער, הבורא מגדיר למשה את היעד: "תעבדון את האלוקים על ההר הזה". בני ישראל יצאו ממצרים בציפייה דרוכה למעמד הר סיני, אבל כאן עולה שאלה פשוטה: אם מדובר בציפייה לאירוע מתוזמן, הספירה הייתה צריכה להיות לאחור. כשמחכים למשהו שיגיע, סופרים כמה ימים נותרו. בפועל, אנחנו סופרים כמה ימים עברו.
הסיבה לכך היא שבספירת העומר המוקד הוא לא היעד הסופי, אלא ה"צבירה". העם לא רק העביר דפים בלוח השנה; בכל יום הם הוסיפו קומה של זיכוך ועידון המידות. בספירה כזו, לכל יום יש משקל משלו. יום שעבר הוא לא יום שנמחק, אלא נדבך נוסף שנבנה בתוך האישיות.
זה מה שקרה אצלנו בבית בשבועות האחרונים. הילדים לא "חיכו" שהחופש ייגמר, אלא ניצלו את הזמן ליצירת מעין ישיבה; סדרי לימוד לצד זמן איכות משפחתי.
כשסופרים לאחור אל עבר יעד, הסוף הוא סוג של שחרור. אבל כשסופרים קדימה וצוברים חוויות ותוכן קומה על גבי קומה, הסוף הוא פרידה ממבנה שלם שנבנה. מתברר שגם אחרי 33 ימים של צבירת זמן איכות, כשמדובר בקשר אמיתי, הכמות לא יוצרת שובע, היא רק מגבירה את התיאבון.
שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: שני מקרים חשובים של מצוות גדולות מטופלים על ידינו השבוע: הלווית המת ופדיון שבויים.
השקענו מאמץ להסביר למשפחה של יהודי שנפטר כאן את החשיבות שבקבורה יהודית. בשעה טובה אתמול הם נתנו לנו אור ירוק. אנחנו כעת עובדים על ניירת ועל גיוס הכסף הנרדש.
בין לבין, ניצלנו את הערב האחרון של הגדולים כאן ויצאנו כולם לקארטינג.
ובסיאם ריפ נעצר יהודי אמריקאי מבוגר ונמצא כעת בכלא עד לסיום החקירה הפלילית בנוגע לעניין כספי קטן. מצבו הבריאותי מתדרדר והתנאים הקשים בכלא הביאו אותנו להשקיע בלקיחת עורך דין טוב שיקדם שחרור בערבות.

ב"ה.   אצלנו בבית, נתינת מטבעות לצדקה היא פעולה שגרתית כמה פעמים ביום. כך חונכתי. לבית הספר הייתי מגיע, כמו רוב הילדים, ...
17/04/2026

ב"ה. אצלנו בבית, נתינת מטבעות לצדקה היא פעולה שגרתית כמה פעמים ביום. כך חונכתי. לבית הספר הייתי מגיע, כמו רוב הילדים, עם מטבעות מהבית. בישיבה, בשקית התפילין שלי היו קופת צדקה וגם שקיק קטן עם מטבעות זמינים. היום, על שולחן העבודה שלי עומדת באופן קבוע קופת צדקה (ובמגירה, ערימת מטבעות) וכך גם בחדרי הילדים, במטבח ואפילו ברכב. לפני תפילה או פגישה, לפני הכנת ארוחה, או אפילו סתם כך, אעשה מצווה שיש בה כוח לקרב את הגאולה וגם אזכיר לעצמי שההצלחה אינה שלי ואני זקוק לסיוע אלוקי.
בחודשים האחרונים, הרגע היפה הזה של נתינת צדקה לפני התפילה קיבל תפנית מרגיזה. זה התחיל מתחרות סמויה בין הילדים, מי ישים ראשון את המטבעות בקופה. בהתחלה זה היה חמוד. אבל עם הזמן והנסיון, השתכללו הטריקים וזה כבר התקרב לתגרה. הדקה הזו שממש לפני התפילה היא לא זמן מתאים לישוב סכסוכים, כך שאני מצידי שוב ושוב התעלמתי, אבל זה הציק לי.
ואז עלה לי רעיון. הודעתי לילדים שאת המטבעות אנגיש מיד כשאני מגיע לשולחן (יותר משעה לפני התפילה). בבת אחת, לא רק שהחיכוך הפיזי נעלם, אלא שנוצר מנוע עוצמתי של זריזות בריאה במטלות הבוקר. הירידה המוקדמת לבית הכנסת הפכה למוקד התלהבות.
אין ספק שיש תנועות נפש שכדאי לנו למתן. אבל מעבר לעובדה ששינוי אופי הוא משימה קשה מאוד, אי אפשר להתעלם מהצדדים החיוביים שיש לכל אופי.
התחרותיות היא דוגמא מעולה. ולא רק בין ילדים. יוצא לי לא מעט לשמוע ממבקרים על ההתרשמות שלהם מההתנהגות המקומית, בפרט בכפרים. אנשים רגועים, שלוים, ומנהלים שגרה מאושרת. זה נכון. אבל אם אנחנו מסתכלים על תוחלת החיים שמתארכת, על רמת החיים שמשתפרת, על הטכנולוגיה המתקדמת, כל זה לא מגיע מהמחוזות הרגועים הללו. זה מגיע דווקא מהאורבניות האינטנסיבית והמתחרה. "קנאת סופרים תרבה חכמה". הקנאה והתחרותיות שאנחנו כל כך מסוייגים ממנה, היא בעצם מנוע הצמיחה שלנו.
זה נכון לגבי תחרות ונכון לגבי כל תכונה אחרת שאדם מתמודד איתה. לפני שמזדרזים להלחם בה חזיתית, חשוב להבין איזה תועלת אפשר להפיק ממנה. הנה, הילדים לא הפכו לפחות תחרותיים, אבל האנרגיה הזו תועלה למקום מעולה.
שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: הישיבות בארץ פתחו את שעריהן כבר בתחילת השבוע החולף. אנחנו, אחרי התייעצות החלטנו להשאיר את הילדים בבית לעוד שבוע, כדי לוודא שהלימודים אכן סדירים. הילדים מצידם לא התכוונו לוותר על השגרה שלהם והם פתחו לנו כאן סניף ישיבה קטן ומרגש. במשך שעות ארוכות בכל יום הם רוכנים על הגמרות וספרי החסידות שלהם ומביאים לכאן אוירה ישיבתית אוטנתית.

ב"ה.  פסח מאחורינו? אני חושב שלא.ברור שאת ליל/ות הסדר כבר חגגנו. גם את המטבח של פסח כבר ארזנו. ריח החלות הטריות ממלא את ...
10/04/2026

ב"ה. פסח מאחורינו? אני חושב שלא.
ברור שאת ליל/ות הסדר כבר חגגנו. גם את המטבח של פסח כבר ארזנו. ריח החלות הטריות ממלא את כל הבניין. פנינו לשגרה, לפחות מבחינת המעבר מפסח לחמץ.

אבל לא יהיה נכון לומר שפסח מאחורינו, לא בפן החומרי ובטח לא בפן הרוחני.

בפן החומרי, היו דברים שיכולים היו להיות יותר טוב. ב"ה, זו לנו הפעם ה18 שאנחנו עורכים כאן פסח. הנסיון שווה זהב, אבל השימוש הנכון בו, שווה אפילו יותר. כרגיל, יש מקומות שהיה אפשר לשפר. מינוני קניות ושאר פרטי לוגסטיקה. אפשר היה לסגור פרטים עם הבחורים שהגיעו לסיאם ריפ מוקדם יותר ולהגיע לתוצאות מבורכות יותר. ועוד. יש דברים שפשוט לא הספקתי. כמו למשל טור לערב החג ולערב החג השני.

לפעמים, הכשלים הקטנים הללו מאיימים להעיב על התחושה הטובה ומסתירים איכשהו את הנשמות שנדלקו, האנשים שהתרגשו והמאות שקיימו את הסדר כהלכתו. אז בתחושה הכללית צריך בהחלט להתעלם מכשלים קטנים ולהתמקד במה שהצליח. אבל יחד עם זה צריך גם לתת תשומת לב ראויה למה שאפשר לשפר, ועכשיו זה הזמן. אז פסח עוד לא מאחורינו. קודם נעשה רשימת הפקת לקחים מסודרת. את הטורים למשל, אפשר לכתוב כבר עכשיו. רק אחר כך אפשר יהיה לומר שגמרנו לארוז את החג בפן החומרי.

אבל החלק החשוב בהרבה הוא הפן הרוחני. פסח ממש לא מאחורינו, הוא בתוך מיכל הדלק שלנו. המצה שאכלנו נסכה בנו אמונה. אדמו"ר הזקן לא הכניס בהגדה את הסיום המקובל "חסל סידור פסח" כי פסח ממש לא מסתיים, הוא נמשך לתוך השגרה. האורות האלוקיים שהושפעו עלינו במהלך החג מסוגלים להוביל אותנו לגבהים חדשים. מתחילה כעת עונה חדשה, עונת הקיץ. חודשים ארוכים של שגרה, שכניסה נכונה אליהם יכולה לתרום רבות להשגת היעדים שאנחנו רואים כחשובים.

אנחנו לא מאפסנים את פסח במחסן יחד עם הכלים. אנחנו לוקחים את האורות הגדולים והאמונה היוקדת, ויוצאים איתם לדרך. עכשיו, כשהחמץ חזר לשולחן, מתחילה העבודה האמיתית. קדימה לעבודה.
שבת שלום וקיץ בריא!
Bentzion Butman
בתמונות: ההכנות לסדר בפנום פן וסיאם ריפ.

ב"ה.   "הרב, מה שלומך? אחרי השהות שלי אצלכם במעונות (ושוב אומר תודה, היה כל כך מקסים! ממש הרגיש בית!) כתבת לי שתשמח לשמו...
27/03/2026

ב"ה. "הרב, מה שלומך? אחרי השהות שלי אצלכם במעונות (ושוב אומר תודה, היה כל כך מקסים! ממש הרגיש בית!) כתבת לי שתשמח לשמור על קשר ולענות על שאלות נוספות. יש לי שאלה שרציתי לשאול הרבה זמן אבל נמנעתי כי לא רציתי שתחשוב שאני מתריסה.

"לפעמים נדמה לי שהיהדות מליאה קומבינות שמרוקנות מתוכן את כוונת המשורר. אם אלוקים לא רוצה שנהנה מחשמל בשבת, אז מה הרעיון של שעון שבת, הצלחנו לרמות אותו? ועכשיו, כשפסח מתקרב, הסיפור של מכירת חמץ. הבורא מבקש שנבער מרשותנו את החמץ ואנחנו נמכור את החמץ לגוי. א. האם לא נפספס את כל הנקיונות לפסח? ב. האם נראה לך הגיוני שמוכרים לגוי את כל החמץ באמת? אין לו אפילו מושג מה וכמה הוא קונה, איך בדיוק משערים את השווי, נראה לי קצת מזוייף. לא?"

בוקר טוב לך,
ראשית, ריגשת אותי בהבעת התודה הראשונית ביום שיצאת מכאן, ואני שמח לקבל תזכורת על התחושה הביתית שהצלחנו להעניק לך. בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. הדלת שלנו תמיד פתוחה, גם כאשר תבואי שוב, וגם לשאלות. כל עוד שהן לא באות כהתניה לקיום המצוות, לא רק שהן לא פוגעות אלא שהן מחזקות את הקשר שלנו אל המצוה וחשוב מכך אל מי שציווה עליה.

יסוד מקודש ביהדות הוא הקדמת "נעשה" ל"נשמע", כלומר, שאנחנו מוכנים לציית ("נעשה"), גם ללא הבנה ("נשמע", במשמעות של קליטה), רק בגלל שכך ציווה הבורא. אבל בל נשכח שבשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, הם קיבלו שני כתרים. לצד הכתר על הנכונות לציית גם בלי להבין, היה כתר נוסף "כנגד נשמע", על המאמץ להבין, כי כאמור, כשאדם מבין את המצווה הוא עושה אותה בהתלהבות ומתוך הזדהות.

לגוף שאלתך, באופן כללי, דברים רבים בחיים שלנו הם קומבינה. אשתי ביקשה שאקפוץ לקנות כמה דברים בסופרמרקט וסידרתי שהכל יגיע במשלוח. בהנחה שהיא לא חיפשה לקבל חופשה ממני, אין פגם בדרך שבה הגיעו הדברים הביתה. אם להתייחס לדוגמאות שלך, האיסור הוא על עשיית מלאכה בשבת ומטרתו – המנוחה. תיאום שעון השבת לפני שבת לא סותר את האיסור וגם משרת את המטרה. המשנה כבר מתייחסת להפעלת כלים לפני שבת באופן שימשיכו ליצור גם בשבת. כך בדיוק נולד החמין שמשתבח במהלך השבת על האש.

ובקשר למכירת חמץ, הדברים נעשים בצורה מקצועית ויסודית בהרבה ממה שנראה לך. כמי שמוכר את החמץ של עשרות יהודים כאן בקמבודיה אני יכול להגיד לך שאני מוכן לעמוד בפני שופט קמבודי כדי שהוא יביע את דעתו על החוקיות של המכירה. מי שניסח אותה הוא גאון אמיתי. המכירה לא מתייחסת לכמות החמץ שנכלל בה ולא מוזכר בה סכום כולל משוער. היא מדברת על מכירה של כל מה שנכלל תחת ההגדרה "חמץ" במחיר השוק.

כדי שהגוי לא ירתע מהתחייבות כספית שאינה מוגדרת, וכדי שאני כמוכר אסמוך על הדיל, אנחנו מערבים יהודי נוסף (שלא מוכר את החמץ שלו באותה מכירה) והוא נעשה ערב קבלן, שזה אומר שאני כמוכר יכול לפנות אליו בדרישת תשלום מיידית ולא רק אם הקונה לא משלם. בנוסף לזה, נעשים קניינים שונים ומגוונים כמו שטר מכירה שמוכר בחוק המקומי, תשלום מקדמה, השכרת מקום, מסירת מפתח, לחיצת יד ועוד.

ויחד עם זה, ממש לא יתרנו את הצורך בנקיונות, כי גם חמץ של גוי שנמצא אצלי בבית, צריך להיות מוצנע ואסור שניתקל בו במהלך החג.

מקווה שעניתי על השאלות שלך. אני מזמין אותך להמשיך להיות בקשר ולהעלות שאלות נוספות. בעזרת ה' באוגוסט, אם משיח לא יבוא עד אז, אנחנו עושים שבת קמבודיה בישראל ונשמח לראות אותך!

שבת שלום,
וחג פסח כשר ושמח
נ.ב. אני משער שאין צורך להסביר לך את החשיבות שבאכילת מצה שמורה עבודת יד לקיום מצוות החג. בטח ידוע לך הנאמר בזהר כי מצה שמורה נקראת מאכל האמונה ומאכל הרפואה. אם את צריכה עזרה בלהגיע למצה כזו, תעדכני.

בתמונה: משלוח שהגיע השבוע מהארץ מאפשר לנו להציע מגוון טרי של מוצרים מגוונים בחנות הכשרה שלנו.

הם הגיעו! גוש של לחץ השתחרר לי הבוקר. זה קרה ברגע אחד, כשהילדים שלחו הודעה משדה התעופה שהם בחוץ, על המדרכה, עם המזוודות....
20/03/2026

הם הגיעו! גוש של לחץ השתחרר לי הבוקר. זה קרה ברגע אחד, כשהילדים שלחו הודעה משדה התעופה שהם בחוץ, על המדרכה, עם המזוודות. זו הייתה אנחת רווחה של מסע שהתחיל בבלתי אפשרי והיה מלא באתגרים.

במציאות של מלחמה, הדרך הביתה לחג נראתה כמו חלום רחוק. במאמצים רבים (תודות לכל המעורבים ובראשם לחב"ד בנגקוק) הם שובצו לטיסה של יום חמישי אבל מכאן ועד ההודעה עברנו לא מעט. הטיסה הוקדמה בחצי יום, נדחתה מעט ואז, אחרי שהמטוס כבר יצא לעבר המסלול הגיעה התראה על טילים מאירן, המטוס הוחזר חזרה והם התפנו למרחב מוגן...

גם אחרי ההמראה לא הייתי רגוע. רשויות ההגירה בתאילנד הקשיחו עמדות לאחרונה בצורה לא הגיונית. צמד בנות שהגיע מכאן לתאילנד ביום ראשון האחרון, עם כסף מזומן, הזמנה למלון וטיסה לארץ ביום שלישי, סורב כניסה. גם כאן, התחילו לאחרונה לברור יותר את הנכנסים, ואת ההשלכות של זה אפשר להרגיש כבר בדלפקי הבידוק. בפעם האחרונה שהייתי בארץ הפקידה אמרה לי ביובש שהמדבקה של הויזה שלי אינה תקנית.

בשביל למנוע את הסיכון בתאילנד רכשתי כרטיסים בחברה יקרה, הימור כלכלי מחושב שנועד לאפשר להם לעשות קונקשן 'סטרילי' בלי לראות פקיד הגירה תאילנדי אחד בעיניים. רציתי לקנות להם חסינות מהסיכון בו נתקלתי בתחילת השבוע. אבל המציאות צחקה לי בפנים. התיאום נכשל, הם עברו את כל התהליך הידני שכל כך פחדתי ממנו. ואם כל זה לא הספיק, הקשר בינינו נותק ולא היתה לי אפילו דרך לדעת אם הם עלו על טיסת ההמשך... אין לי מילים להסביר את חוסר האונים שלי.

שם, בשקט המתוח, פגשתי את מרפי: "כל מה שעלול להסתבך, יסתבך". איזה גאון. איך הוא הצליח לשים את האצבע על נקודת התורפה האלוקית ולחזות מראש כל כך הרבה תקלות לכל כך הרבה אנשים?

אבל בתוך השקט המתוח של ההמתנה, קלטתי שמרפי לא עלה על נקודת תורפה אלוקית, חס ושלום, אלא על זו האנושית.

כל כך הרבה דברים יכלו להסתבך במסע הזה ולא הסתבכו. אם פתאום הרכב לשדה היה נתקע או דרכון היה נעלם? והאמת, אפשר ללכת רחוק בהרבה לדברים שבכלל לא קשורים: נניח, אם מישהו היה שופך מרק חם על אחד הילדים בהמתנה לעליה למטוס, מיד היינו אומרים מרפי, נכון? חסר דברים שתקתקו כמו שעון? אלא מה, את מה שלא מתפקשש אנחנו לוקחים כמובן מאליו. המוח שלנו מתוכנת לצרוח רק כשמשהו חורק. אנחנו שמים לב רק למה שמשתבש ולא שמים לב לכל מה שמתפקד ב-99% מהזמן.

מרפי צודק, כל מה שעלול להסתבך, אכן מקבל את תשומת הלב שלנו. אבל הוא טועה בכתובת. אין 'נקודת תורפה אלוקית', יש רק מוגבלות אנושית לראות את הנס שבשגרה. כדאי שנשים לב למה שמתקתק ונודה על כך. תודה לך בורא עולם שהבאת אותם הביתה לחג!

שבת שלום! Bentzion Butman
בתמונה: בודקים אפשרות לשחיטה כשרה בקמבודיה

ב"ה.   איך אני יודע שמשיח ממש קרוב? משיח הוא לא רק פרס על התנהגות טובה. כל מצווה יוצרת מעין "גאולה" קטנה, כך שהמצוות ממש...
13/03/2026

ב"ה. איך אני יודע שמשיח ממש קרוב? משיח הוא לא רק פרס על התנהגות טובה. כל מצווה יוצרת מעין "גאולה" קטנה, כך שהמצוות ממש יוצרות את המציאות הגאולתית לה אנו מייחלים ומצפים. איך?

המהות של הגאולה היא גילוי אלוקות. כיום, העולם מעלים (מכאן שמו) על המציאות האמיתית. אין יצירה שלא מכריזה על היוצר שלה. כל תזוזה של חפץ קטנטן מספרת שיש כוח שגרם לה, אבל העולם כולו, יצירת הפאר העוצמתית של יש מאין, לא זועק את העובדה הפשוטה: אם יש יצירה יש יוצר.

אעיז לומר, שאם בצעירותי חשבתי שהפלא הכי גדול הוא בריאת יש מאין, היום אני חושב שהיכולת שלו להעלים את טביעת האצבע שלו מן היצירה היא פלא גדול בהרבה. הצורך ברור, רק כך יש לנו דילמה וקושי להחליט במה לבחור. הבחירה בקיום המצוות לא מגיע בטבעיות. צריך לעמול ולהתמודד. המטרה הכוללת היא לגלות את הבורא בתוך הבריאה.

הגאולה, זו נקודת הזמן שבה המצוות שלנו הגיעו למכסה הנדרשת ואז הבורא פשוט מבטל את הקוד שמסתיר מאיתנו את הקשר שלו לעולם. פתאום המודעות ליוצר תהיה ברורה באותה רמה שברור לי מי בישל את ארוחת הצהריים גם אם לא הייתי במטבח. וכאמור, זה לא רק פרס מאולתר אלא תוצאה ישירה. המצוות, יוצרות את המציאות הגאולתית צעד אחר צעד כאשר כל מצוה מביאה את הבורא שוב ושוב לעולם שלנו ומחברת אותם. המצוות מגלות את הבורא בעולם. הגאולה היא לא רק הסוכריה שניתנת לילד שמתנהג יפה, יותר כמו השיניים הבריאות שהוא מקבל כשהוא מצחצח שיניים. כך למדנו השבוע בספר התניא.

היום הזה קרוב מאוד! נכון, יש לנו קושי לעכל את זה. קשה לשנות הרגל בן אלפי שנים. אבל אם רק עוצרים לרגע ומסתכלים סביב, קשה שלא לראות את זה מכל זוית אפשרית. המדע מגלה שהחומר הוא מעטפת לאנרגיה ומתקרב להכרה בכוח עליון. הטכנולוגיה משרתת באופן בולט את כוונת הבריאה, המוסריות גוברת ותחושת האחדות והערבות חזקות מתמיד. יש צמאון גדול וברור למשמעות ולחיבור אל הבורא. לא רק מתוך מצוקה, אלא גם מעמדת כוח יותר ויותר אנשים מכירים בכוחו של הבורא ובגאולה המתקרבת. הרמב"ם כבר פסק "הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים".

מיד. לא תהליך. זה לא רק שיפור הדרגתי של העולם הישן. הסימנים סביבנו מעידים שהגענו לקצה. המערכות הישנות כבר לא מצליחות להסתיר את האמת. אנחנו בסוף שלב צבירת האנרגיה. המדע, הטכנולוגיה, והצימאון האנושי למשמעות הם המאמץ שלנו להגיע למכסה. אבל בסוף, אחרי כל הצחצוח והעבודה, מגיע הרגע שבו הבורא לוחץ על המתג. זו לא תהיה התקדמות של עוד צעד, אלא התערבות אלוקית שתסיר את הלוט בבת אחת. באותו רגע, כל האור שזרענו במשך דורות בכל מצווה ומצווה יתפרץ החוצה.

לא נשאר הרבה. יתכן מאוד שהמעשה הבא שלך יכריע את הכף ויביא ישועה והצלה לכל העולם כולו!

שבת שלום! Bentzion Butman

ב"ה.   *כשמחמאה הופכת למחוייבות*   לא ציפיתי לזה. חשבתי לוותר על הנסיעה השנה. הילדים הרי היו בבית בחנוכה, וכאן התנועה בל...
20/02/2026

ב"ה. *כשמחמאה הופכת למחוייבות* לא ציפיתי לזה. חשבתי לוותר על הנסיעה השנה. הילדים הרי היו בבית בחנוכה, וכאן התנועה בלתי פוסקת. מניין לשחרית (ספויילר: היה מניין גם השבוע) ועשרות מבקרים בהמלך היום (אתמול אכלו כאן 103 אנשים). חשבתי שאולי לא כדאי לעזוב את הכל ולצאת, אבל שמוליק ממש התקומם, ובזכותו מצאתי את עצמי השבוע שוב בארץ.
ביום ראשון, כשישבנו בצפת, הזכרתי לו שהביקור השנה הוא ממש בזכותו. התגובה שלו הדהימה אותי: "טאטי, אם הייתי צריך לבחור בין שבוע בבית בחנוכה לבין הביקור שלך כאן, חד-משמעית הייתי בוחר בביקור".
הייתי משוכנע שהוא פשוט לא שופט נכון את המציאות. שיתפתי את הדברים עם הילדים הגדולים, ולהפתעתי הם הזדהו. אולי לא באופן חד-משמעי כמו שמוליק, אבל הם בהחלט הגדירו זאת כ"דילמה קשה". כשניסיתי להבין איתם מה מיוחד כל כך ביום הזה, הנקודה שעלתה שוב ושוב הייתה זמן האיכות. גם אחרי שהקפדתי להקדיש שעתיים אישיות לכל אחד כשהם היו כאן בחנוכה, יום שלם של "לבד" הוא סיפור אחר לגמרי.
הייתה כאן מחמאה גדולה, אבל בלי ששמתי לב, במקום לעצור בטפיחה על השכם, היא עשתה דבר הפוך: היא חייבה אותי. כשילד אומר לך שאתה "הבחירה הראשונה" שלו, אתה כבר לא יכול להרשות לעצמך להיות נוכח-נפקד. הידיעה שהזמן הזה יקר להם כל כך, גרמה לי להתעלות על העייפות ועל הסחות הדעת. הפידבק שלהם לא היה רק ליטוף לאגו; הוא היה הצבת רף חדש למה שמגיע להם ממני.
גם בשנים קודמות לא עשיתי הרבה בארץ מעבר למפגשים איתם, אבל הפעם זה היה אחרת. הספקתי הרבה יותר איתם, והרבה פחות "מסביב". אפילו עם ההורים שלי הייתי רק שעות ספורות.
בעולם שסובל מהפרעת קשב כרונית, הנטייה שלנו היא "לסמן וי". היינו בבית? היינו. דיברנו? דיברנו. אבל יש הבדל תהומי בין להיות נוכח לבין להיות קיים. חזרתי הביתה עם סיפוק לא רק בגלל מה שעשיתי, אלא בעיקר בגלל מה שהסכמתי לא לעשות: לא להפריע לזמן שלנו עם שום דבר אחר. הלקח הוא פשוט: כשאתה עושה משהו, תעשה אותו עם כל כולך.
שבת שלום! Bentzion Butman

Address

#419, Sisowath Quay
Phnom Penh
12600

Opening Hours

Monday 09:00 - 21:00
Tuesday 09:00 - 21:00
Wednesday 09:00 - 21:00
Thursday 09:00 - 21:00
Friday 09:00 - 23:59
Saturday 09:00 - 18:00
Sunday 09:00 - 21:00

Telephone

+85585807205

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when בית חבד קמבודיה posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Organization

Send a message to בית חבד קמבודיה:

Share