02/10/2024
אהההה איך אפשר לשבת עכשיו לארוחת חג משפחתית כאילו הכל בסדר??
לחגוג התחלות חדשות ולאחל איחולים לבביים כשאנחנו במשבר מתמשך זה כל כך לא קשור.
אבל האמת היא שלראש השנה יש צד אפל שפחות מכירים.
פוסט על הפחד הקיומי שעיצב את החג הזה:
***
רבותי, סוף העולם מגיע!!!
ברצינות אבל!
אני לא ממציאה, זה קורה בכל שנה בסתיו.
*חובשת כובע מנייר אלומיניום ויורדת לבונקר שלי לכתוב את השרשור הזה*
תקשיבו, ראש השנה נראה כמו איזו חגיגה חביבה של התחלות חדשות אבל הוא לא.
ואני אוכיח לכם:
דבר ראשון, בכל התורה יש רק חג אחד שמתקיים בעלטה מוחלטת. נכון מאוד ראש השנה.
סוכות ופסח מתקיימים כשהירח מלא. וגם בשבועות ויום כיפור הוא מאיר לו שם. בעולם בלי חשמל, זה הופך את ראש השנה לאירוע לא חגיגי בכלל.
דבר שני, כל אדם נורמטיבי שחי בחברה חקלאית יודע שאין מה לקבוע חג של התחדשות בתחילת תשרי. יבש. חם. צהוב. מאובק. התחלות חדשות קובעים בחורף כשהכל ירוק, באביב כשהכל פורח, בתחילת הקיץ כשקוצרים את החיטה. אפילו בשיא הקיץ כשבוצרים את הענבים או אורים את התאנים. תחילת תשרי זה זמן מת. מת.
וחוץ מזה, במקור ראש השנה אפילו לא נקרא ראש השנה. בתורה אין זכר לערב אצל סבתא שפותח את השנה. רק כתוב שזה "יום תרועה". יום חג שבו תוקעים בשופר. טווווווו. זהו, זאת החגיגה.
אז איך הגענו לערב עם התפוח בדבש והרימון ושמלות הלבן וכרטיסי הברכה והשיחות שנה טובה של אמא של יניב ביטון?
כדי להבין את זה צריך למצוא את האנשים שהפכו את ראש השנה החשוך של השופר לראש השנה החגיגי שאנחנו מכירים. האמוראים.
מה יש לחכמי הגמרא לומר על היום הזה?
הרבה מאוד דברים. נתחיל מזה שהם הנהיגו את הסימנים בארוחה. הרעיון שאוכלים תמרים, סלק, רוביא וכאלה התחיל מהאמורא אביי. בהמשך התווספו גם רימון, ראש של דג ותפוח בדבש.
אבל מעבר למישור הפרקטי, היה להם הרבה מה לומר על הקונספט של ראש השנה. הנה רשימה של אירועים שחז"ל מצמידים לראש השנה:
עקדת יצחק? זה קרה בראש השנה
יוסף משתחרר מבית האסורים במצרים - ראש השנה
שרה, רחל וחנה העקרות נכנסות סוף סוף להריון - זה קורה בראש השנה
וגולת הכותרת…
אלוהים בורא את האדם! בראש השנה!
האם הם באמת מאמינים שכל הדברים האלה קרו בדיוק באותו תאריך? אין לי מושג. זה גם לא כל כך משנה. מה שחשוב זה שהם מנסים לצייר את א' תשרי כיום גורלי. יום של מפנים דרמטיים. יום שבו אסיר הופך לאדם חופשי, עקרה לאשה הרה, חתיכת בוץ לבן אדם. וכל זה בלי איזה תהליך הבשלה ארוך. מצמוץ קטן והופס המציאות השתנתה מקצה לקצה.
וזה כבר הבסיס לתוכן העיקרי שהם מייחסים ליום הזה -
*ברקים, רעמים, מוזיקה מפחידה*
יום הדין
במסכת ראש השנה בגמרא רבי יוחנן מצייר את הדימוי הבא:
אלוהים יושב ולידו מונחים שלושה ספרים גדולים. באחד הוא כותב את השמות של הרשעים. בשני את השמות של הצדיקים ובשלישי את אלה שהם לא פה ולא שם.
רשעים נחתמים למוות, צדיקים לחיים ובינוניים? לבינוניים יש הארכה.
בין ראש השנה ליום כיפור יש להם עוד זמן להיחתם לכאן או לכאן. או כמו שרבי יוחנן אומר "זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה"
אבל מה כל הדרמה? זה בסך הכל מעבר שרירותי מתאריך אחד לתאריך אחר. למה עושים כזה עניין?
באמת אבל.
חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי תשובה טובה לשאלה הזו. כבר די התייאשתי אבל אז מצאתי תמלול של איזו שיחה שעדין שטיינזלץ נתן בטלוויזיה הצרפתית.
הוא מסביר שם שאנחנו, האנשים המודרניים, מסתובבים בתחושה שהעולם בסך הכל ממשיך. אולי השנה הבאה תהיה יותר טובה, פחות טובה, אבל החיים ימשכו.
היהודים הקדמונים לעומת זאת לא חשבו ככה. הם תפסו את הזמן אחרת. הם תפסו את הזמן כמו פעימות לב. רצף שנמשך ונמשך אבל מורכב מפעימות בודדות. וזה שהייתה פעימה אחת לא אומר שחייבת לבוא אחריה עוד אחת.
מבחינתם ראש השנה הוא הרגע הזה בין שתי פעימות. עברה שנה, הסתיים מחזור ועכשיו אלוהים צריך להחליט אם לתת לעולם עוד סיבוב או לסגור את הבאסטה. הם מתייחסים באופן ממשי מאוד לאפשרות שהכל ייגמר. שלא תהיה עוד שנה.
החג החשוך הזה, בתקופה הגרועה בשנה, עם הקול המבהיל של השופר - הכל משדר אימה. מתוך חוסר הוודאות הזה צומח לו ראש השנה כפי שאנחנו מכירים אותו. מסכת שלמה של מנהגים, תפילות, שירים.
הנה למשל כמה פיוטים של ראש השנה שממחישים את זה:
הפיוט "עוקד והנעקד והמזבח" נכתב במאה ה-12 ומספר את סיפור העקדה מנקודות המבט השונות של כל הצדדים המעורבים (זוכרים שחז"ל אמרו שבראש השנה הייתה עקדת יצחק?). לקראת סוף הפיוט מגיעה בקשה בסיסית מאוד: "אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ". רק שהזמן ימשיך והירח יתמלא.
ויש גם את הפיוט "אחות קטנה", שנוצר במאה ה-13 ומסתיים במילים "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". רוב הפיוט מדבר על הקללות שרודפות אותנו עכשיו. הוא מלא בתחינות אקטואליות להחריד כמו "מָתַי תַּעֲלֶה בִּתְּךָ מִבּוֹר, וּמִבֵּית כֶּלֶא עֻלָּהּ תִּשְׁבֹּר?". ה"תחל שנה וברכותיה" בסוף הוא בגדר בקשה נואשת.
וכמובן, הפיוט הקדום "ונתנה תוקף". זה שהולחן מחדש אחרי מלחמת יום כיפור. ההוא שעורר את לאונרד כהן לכתוב את Who by Fire. תראו איזה מילים:
"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר,
וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף."
או
"בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה"
הכל פה אומר ההפך מחגיגי. מי שכתב את הפיוטים האלה כתב אותם מתוך מקום קשה מאוד.
ואני חושדת שגם איחולי השנה הטובה הלבביים הם לא עניין נימוסי. אם לוקחים בחשבון אפשרות ממשית שהסיפור הזה לא יימשך, המילים האלה נראות כמו ניסיון (אולי קצת פתטי) לתפוס את השנה הבאה. סוג של בקשה. להבטיח שהיא תגיע. ושאולי אולי, בניגוד לכל הסיכויים, היא גם תהיה טובה.
שנה טובה.
