04/05/2026
מזל ביסהוור, מנכ״לית האגודה כותבת על האירועים האחרונים. על הדמיון והשוני ביחס לאירועי 2015 שרק לפני מספר ימים ציינו 11 שנים מאז חלפו. כתבו לנו את דעתכם בתגובות.
_____________
ב2015 התרחש הטריגר שהוציא את כולנו לרחובות במה שנודע כ"הפגנות האתיופים": דמאס פיקדה, חייל ישראלי, הוכה נמרצות על ידי שוטר יס"מ ומתנדב במשטרה. פיקדה עטה את הסמלים המקודשים ביותר בחברה שלנו, התיך עצמו אל תוך הפרויקט הציוני, אבל כל אלה לא חיפו על עורו השחור. מי שהפליאו בו את מכותיהם לבשו גם הם מדים, אבל השתייכו כנראה לצבא של עם אחר. (מתוך ״איזור הדמדומים של הזהות״/ מזל ביסהוור, תיאוריה וביקורת, 2024)
אחת עשרה שנים חלפו מאז הרגע המטלטל הזה והנה שוב, אדם ממוצא אתיופי הופך להיות קורבן לאלימות באופן פומבי, קורבן של נסיבות קשות, של מדיניות כושלת של חוסר תפקוד מערכתי, של המציאות.
ומה נשתנה בין התקופות?
הפעם ניכר שיוצאי אתיופיה התקרבו קצת למיינסטרים, הצלחנו לפרוץ את תקרת הזכוכית של המרכז. מותם של ימנו זלקה ודסטאו צ'קול ז"ל פורסם בכל עבר. כל כניסה לסושיאל היתה טריגר לאלימות שכבר הכרנו. אנשים ונשים מכל עבר שיתפו במקרים שקרו להם בהם היו עלולים להיות ימנו או דסטאו. להזדהות מסוג זה לא זכינו בעבר.
החברה הישראלית יכלה להזדהות עם היעדר המוגנות הבסיסית בחיי היומיום. עם הערעור על תחושת הביטחון הפיזי וחופש התנועה שעלול ואולי כבר להכות בהם. אך עם זאת, יש לזכור שהנסיבות שבהן התערערו הביטחון והחופש של ימנו היו חריגות. היה זה יום וערב לא יציב ורק במצב כזה, עם נסיבות ספציפיות כאלה סכנה אמיתית וממשית יכולה לפגוש אותם. לעומת זאת, צעיר ממוצא אתיופי יכול לפגוש את הנסיבות האלה גם במקומות שאינם מועדים לפורענות, גם מתחת לבית אפשר למות, גם בשיכון קליטת עולים של המדינה באור יום אפשר להילקח על יד זר ולא לחזור הביתה. ואולי זו הסיבה שרבים מיוצאי אתיופיה קושרים את הארועים של השבוע שעבר עם היותם מיעוטים ועם המאבק הרחב יותר של יוצאי אתיופיה בישראל נגד אפליה וגזענות.
לאלו שטוענים כי גזענות או אפליה היא לא חלק מהאירוע- העדשה שלכם קטנה מדי. היא אינה קולטת את כל האירוע ובטח לא את השדה שבתוכו האירוע מתרחש. האירוע כולל בתוכו משטרה נעדרת ולא מתפקדת. כזאת שרק לחץ ציבורי, פוליטיקה ושיקולי ניראות מנתבים את סדרי העדיפויות שלה. וברור לנו שאף אחד שם לא חזה את ההד הציבורי והזעזוע העמוק של כלל החברה בישראל ממקרי הרצח.
מעל לעשור שהאגודה נאבקת במדיניות האכיפה בפועל של משטרת ישראל. כמעט עשור שאנחנו פוגשים פקידים בתוך המשטרה בדרישה להחלת מנגנוני איזון ובלימה במעכבים ומעצרים על רקע גזעני ומקבלים אמירות ריקות מתוכן והצדקות לאחר מעשה. כמעט עשור שכשאנחנו מבקשים שקיפות בנתוני אכיפה על מיעוטים בישראל מאשימים אותנו בגזענות הפוכה. כמעט עשור שאנחנו דורשים טיפול אמיתי באלימות ואפליית שוטרים אנחנו מקבלים הסתתרות מאחורי דין משמעתי והאשמת הקורבן. ועכשיו זכינו בשר משטרה ש"עומד מאחורי כל שוטר" וממהר להסביר ולתרץ את המשטרה שהוא מינה ובנה במו ידיו, שהפך את המונח לצופף שורות מביטוי למדיניות מוצהרת.
המקרים של ימנו ושל דסטאו קיבלו את הטיפול המוכר, הארוע מתויג כ"קטטה" ככה הוא נדחק לשוליים ולא מקבל טיפול יסודי, בהמשך לכך מקצים משאבים מועטים ולא איכותים: פחות כוח אדם, פחות זמן חקירה, ופחות שימוש בכלים מתקדמים.
חוסר התפקוד מביא בתורו מיד עיסוק דוברותי ויחצני לטובת הרגעת הציבור, רק שלא יהיו לנו פה עוד הפגנות אתיופים. ניסיון למיתוג מחדש של המקרה ככזה שאין לו קשר לצבע מאחר וזה היה יכול להיות כל אחד. אבל זה לא היה כל אחד, והשאלות על צבע עורם ומוצאם של הנרצחים לעולם יצבע את הטיפול במקרים בחשש שמא הטיפול הכושל היה חלק מהזלזול הרווח במשטרת ישראל במיעוטים בכוחם וביכולתם לדרוש צדק. רק תסתכלו על הפשיעה בחברה הערבית וכמות מקרי הרצח שאינם נמנעים ובוודאי אינם מפוענחים. אגב מיתוג, תפסיקו להגיד אלימות בחברה הערבית, הם לא אלימים הם סובלים מפשיעה שהיא תוצר ישיר של מדיניות שיטור חסר. באופן משלים, יוצאי אתיופיה סובלים משיטור יתר ומתויגים כאלימים.
ב2019 כתבנו על סלומון טקה ויהודה ביאדגה, על הפגנות, על חוסר שייכות ועל אלימות ממסדית. בנוסף לכל אלה ציינו כי ההישענות אחורה בתחושה שזה לא שלי, שאין סיכוי שזה יגיע אליי סופה להסתיים בסטירת לחי מהמציאות. שהמיעוטים בישראל ובתוכם יוצאי אתיופיה מהווים קו החזית בהגנה על שוויון זכויות, אין לנו ברירה אחרת, אבל בסוף זה יגיע לכולכם. מאז עברנו קורונה, מלחמות, רפורמה משפטית ומאבק על דמוקרטיה ליברלית בישראל- בכולם נפגעו זכויותיהם של כאלו שאינם מהווים החשודים המידיים. המציאות מוכיחה לנו שמיעוטים הם נייר הלקמוס של שוויון.
הפעם, אנחנו תקווה שתצטרפו לארוע, שתמשיכו להדהד את היימנוט קסאו, דסטאו צ‘קול ז״ל, ימנו בנימין זלקה ז״ל, וכל הנרצחים מתחילת השנה שמותם לא זכה לסיקור וזעזוע נרחב וקשה.
הארוע עוד לא נגמר.
