16/06/2026
הכירו את הצלמת פלורה מלינש, חברת הגלריה, שמציגה אצלנו עכשיו את תערוכתה "חִירְבֶּה".
ש: שתפי אותנו איך את עובדת?
ת: אני מבלה זמן רב בשיטוט במרחב מסוים רק כדי לשהות בו ולהרגיש לפני שאני מחליטה לצלם. לרוב אני נמשכת למקומות שהם "החצר האחורית", מקומות שיש בהם פצע, הרס, סיפור וחיי יומיום של אנשים פשוטים. הצילום מייצר עבורי מרחב של הרהור, מחשבות ותשומת לב לדברים. באופן לא מודע, אני מחפשת את היופי של המקום אבל גם את הכאב והגעגוע שבו.
התערוכה הנוכחית התחילה מתוך שוטטות בקרבת קבר שייח סלמה אבו האשם. במשך כשנתיים אספתי פוטאז' לעבודת וידיאו שתכננתי והתגבשה לכדי גוף עבודות רחב. בהמשך אני מתכוונת לחזור ולפתח את עבודת הוידיאו על המקום.
ש: ספרי לנו קצת על יחסייך עם צילום?
ת: התאהבתי בצילום בגיל מבוגר יחסית. עברתי דרך עד שתהליכים הבשילו והצלחתי לפתח שפה צילומית משלי. מה שעזר לי בעיקר היו הלימודים התיאורטיים והמחשבה הפילוסופית; רולאן בארת, ולטר בנימין, ז'יל דלז, מישל פוקו ואחרים שהשפיעו על האופן שבו אני חושבת על צילום. אני מאוד מתחברת למילים של חוקר האמנות דידי-הוברמן, שמתאר את הצלמים כנוסעים, "חרקים בתנועה, עם עיניים גדולות הרגישות לאור". הצלמים דומים ללהקת גחליליות, שעסוקות בהארה לסירוגין, שמרחפות בגובה נמוך מעל תעיות הדעת והלב של זמננו.
ש: תוכלי לספר לנו על עבודה שלא נכנסה לתערוכה?
ת: כן, תצלום של פנים הקבר, שצילמתי דרך סורגי המבנה. לאחר התלבטות החלטנו, אוצרת התערוכה גליה גור זאב ואני, להשאיר אותה בחוץ, שכן פנים הקבר מספר סיפור נוסף, היסטורי, אדריכלי ותרבותי, שהיה עלול להסיט את המבט מהעיסוק המרכזי בעבודה. היה לי חשוב להתמקד בחלק החיצוני של הקבר ובתנועת ההליכה המעגלית סביבו, שמלווה את סדרת התצלומים. בנוסף, הבחירה שלא לחשוף את פנים המבנה מאפשרת לשמור על מסתורין וסקרנות לגבי מה שנמצא בתוכו, ולהשאיר בידי הצופה מרחב של דמיון.
ש: איזו עבודה את הכי אוהבת בתערוכה שלך?
ת: תצלום שבו נראים שני סוסים קשורים לצד הקבר. הם נראים כמעט כמו שני שומרי סף של מקום נטוש ונעול, אך גם הם עצמם כבולים ואינם יכולים לנוע. יש בדימוי הזה משהו אבסורדי ופואטי בעיניי, והוא נוגע בשאלות של שימור, נטישה וזיכרון שמלוות את כל הסדרה.
ש: איזה אמן מעורר בך השראה?
ת: אז'ן אטז'ה (Eugène Atget), צלם צרפתי בן המאה ה-19, אשר במשך 30 שנה תיעד את רחובות פריז הישנה. אני מוצאת שיש קווי דמיון בין עבודתנו: האובססיה לתעד מקומות לאורך זמן, הדחיפות לצאת לצלם את המקומות שגדלתי בהם שעוד רגע ייעלמו, והצילום הישיר, לעמוד מול הדבר עצמו, להצביע עליו ולתעד. יש בעיני משהו מלנכולי באווירה הצילומית שהוא מייצר שאני מרגישה גם בעבודתי.
Flora Malinash
