03/09/2026
יעל מוסנזון, מתנדבת בעמותה, משתפת ברגע שבו בקשה אחת החזירה אותה אל זיכרון כואב מלפני 40 שנה:
״רכזת הרצאות המניעה של עמותת בשביל החיים שאלה אם אוכל להרצות בפני 500 חיילים, בצפת. אמרתי לה מיד ״כן״ ובאותה שנייה ממש נכנסתי ללחץ אדיר.
ההתנדבות שלי בעמותה עד כה הייתה רצף חוויות משמעותיות ומספקות. פגשתי אנשים שלא הייתי פוגשת בשום הקשר אחר בחיי, למשל צוות חינוך מיוחד דתי, סייעות מהמרכז , מורות מהמגזר הערבי. הרגשתי שאני מצליחה להעביר אליהם מסרים שאני מאמינה בהם בכל ליבי. הקהל כלל בכל פעם כ- 20 או 30 איש. בקבוצה אינטימית כזו אני מצליחה לערב את הקהל, וההרצאה הופכת במהרה לשיעור ולשיחה. לעומת זאת, דיבור במיקרופון ועמידה על במה מוגבהת הם סבל עבורי.
את הפחד שלי ממיקרופון ובמה אני יכולה לתארך במדויק, לאותו יום לפני 40 שנה, בשבוע השני של הלימודים בכיתה י"א. חזרתי ללימודים אחרי השבעה על אבא שלי, שהתאבד ביום הלימודים הראשון. לא רציתי להיות בבית הספר כשמתלחששים סביבי, לא רציתי שיצביעו עליי מאחורי הגב, או, חלילה, שירחמו עלי. ולכן, ביקשתי מהמחנך את זכות הדיבור במפגש הבוקר. עמדתי מול הכיתה, סיפרתי בגלוי שאבא שלי התאבד והזמנתי את חבריי לכיתה לשאול אותי שאלות על זה או לשתף במה שזה מעלה בהם. השתררה דממה. איש לא אמר מילה. ובאותה שנייה, בדממה ההיא, הפכתי מחובבת במות, מראש מועצת התלמידים שנכונה תמיד לדבר בציבור ולייצג בכל פורום לנמנעת מהרצאות. הפחד הזה מהבמה הכתיב כל כך הרבה דברים בחיי, בחירות מקצועיות למשל.
אז למה בכל זאת אמרתי ״כן״ לרכזת ההרצאות של העמותה? בגלל שהרגשתי עד כמה זה חשוב. 500 חיילים צעירים והמפקדים שלהם הוא קהל יעד שאסור לדעתי לפספס. ״תאספי את עצמך ותתפקדי״ אמרתי לעצמי. אבל האמת? כל הימים שלפני ההרצאה לא תפקדתי במיטבי.
שבוע אחרי כן, עמדתי בפה יבש ופיק ברכיים לבד על הבמה, באולם היפה בבסיס בצפת. מספרת על העמותה, פעילותה, ועל מה אדבר היום. חמש דקות ראשונות של סבל צרוף. ואז, בשקופית החמישית במצגת, הגעתי לתמונה של אבא שלי. סיפרתי כמה הוא אהב לטייל ואיך לימד אותי לקרוא מפות צבאיות טופוגרפיות לפני שידעתי לקרוא מילים. על כך שהיה מפקד פלוגת סיור שנלחם במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, נפצע וברח מבית החולים כדי לחזור לשדה הקרב. נזכרתי כמה ״החברים מהפלוגה״ נשארו משמעותיים עבורו עד הסוף, וכמה נהניתי ממפגשי המשפחות של החברים מהצבא ומהישיבה הלילית על שפת הכנרת. רק אז הבנתי למה היה לי עד כדי כך קשה להרצות בפניהם. זה לא רק המספר הגדול, זו הייתה גם העובדה שהם חיילים כי אבא שלי לא חזר מהמלחמות כפי שיצא אליהן.
המשכתי בהרצאה ודיברתי על גורמי סיכון, מיתוסים, הקשבה, שאלה ישירה והפניה לטיפול והווידוא שאכן מגיעים לטיפול. המצגת הייתה שם לעזרתי, אבל כבר לא באמת נזקקתי לה כי ראיתי אותם. את הצעירים היפים האלו, החיילים. הייתי נוכחת בתוך זה. הפסקתי לסבול.
ואז הגיע שלב השאלות. והם שתקו. אף אחד לא שאל כלום ולא שיתף. לרגע עברה בי תזכורת כואבת של אי אז בכיתה, לפני ארבעים שנה. האם דמיינתי? האם לא הצלחתי להגיע אל החיילים עם המסרים?
על המדרגות תפסו אותי רבים מהם. רצו להגיד תודה, לספר כמה היה להם חשוב לשמוע את הדברים האלו, לשתף בסיפורים על חברים שהם דואגים להם ומחוץ לאולם המתינה שורה שלמה נוספת. אחד התעקש לנסוע יחד איתי עד הש"ג.
אמרתי ״כן״ לרכזת הרצאות, כי חשבתי כמה ההרצאה חשובה לחיילים. לא שיערתי כמה היא תהיה חשובה בשבילי.״
