30/07/2026
מה יכול להעניק לאדם כוח ברגעי המשבר הקשים ביותר?
לעיתים, זו פשוט נוכחותו של מישהו שכבר צעד בדרך הזו, מבין את השפה שאינה זקוקה למילים ויודע שאפשר להמשיך לנשום גם כשהכאב נשאר חלק מאיתנו. שירלי זילבר, אחות ובת שכולה ומתנדבת בקבוצה "יד ביד" של עמותת "בשביל החיים", משתפת על הליווי שהיא מעניקה ועל מה שהיא מקבלת ממנו בחזרה:
יש אנשים שבוחרים מקצוע, יש אנשים שבוחרים שליחות, ולפעמים השליחות בוחרת בנו.
כבר יותר משני עשורים אני מלווה, באמצעות חברת TakeCare שהקמתי, מטופלים ובני משפחה ברגעים המטלטלים ביותר של חייהם, בניהול משבר רפואי ובירוקרטי ובמיצוי זכויות רפואיות. לפני שמונה שנים נוספה למסע הזה התמודדות אישית כואבת: התאבדותו של אחי, שהצטרפה לשכול שכבר היה מנת חלקי כבת לאבא שהתאבד 36 שנים קודם לכן.
שני מקרי אובדנות במשפחה אחת. מאז הבנתי שהדבר המשמעותי ביותר שאפשר להעניק לאדם ברגעי משבר אינו רק ידע ופתרונות, אלא נוכחות של מישהו שכבר היה שם ומבין כמה קשה להיות לבד במערכה.
הרבה פעמים שואלים אותי מה אני מקבלת מההתנדבות בעמותת "בשביל החיים". אחת לשבועיים אני פוגשת אח שכול שאיבד את אחיו בהתאבדות לפני מספר חודשים. לכאורה אני מגיעה כדי לתת, אך באחד המפגשים, כששאלתי אותו מה המשמעות של הליווי עבורו, הוא עצר לרגע ואמר: "פאוזה. עוגן. שמירה. לראות אותך ולהבין שזה אפשרי לחיות לצד הטראומה. נקודת אחיזה מיוחדת, כזו שאי אפשר להסביר במילים."
כששמעתי אותו, הבנתי שהוא ניסח במדויק גם את מה שהמפגשים הללו עושים עבורי.
יש משהו עמוק שקורה כשדומה פוגש דומה. אני נמצאת שמונה שנים קדימה על הדרך שהוא רק החל לצעוד בה. זה לא שאצלי אין כאב. גם היום יש ימים של געגוע, עצב, רגשות אשם ושאלות שלא יקבלו תשובה. פצעים כאלה לא נסגרים עד הסוף, אך הזמן מלמד שהכאב משנה את צורתו: הוא מפסיק לנהל כל נשימה, ומפנה מקום גם לחיים. כשהמלווה מביט בי, הוא לא רואה מישהי ללא כאב, אלא מישהי שלמדה לחיות לצדו וזו אולי התקווה הגדולה ביותר בתחילת המסע.
בינינו אין צורך להסביר את גודל השבר, השתיקה או רגשות האשם. זו שפה שאינה זקוקה למילים. אני לא מגיעה כדי להציע פתרונות כי אין פתרון לאובדן כזה ולא כדי להבטיח ש"הכול יהיה בסדר". אני מגיעה כדי להיות עדות חיה לכך שאפשר להמשיך לנשום, לצחוק, לאהוב ולמצוא משמעות.
בעיניי, זו תמצית הריפוי: לא הרגע שבו הכאב נעלם, אלא הרגע שבו מגלים שאפשר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים לצידו. זו האפשרות לפגוש אדם שאומר בעצם קיומו: "אני יודע כמה הדרך הזו קשה. אני לא יכול ללכת בה במקומך, אבל אני יכול ללכת לצדך."
בסופו של דבר, בין אם מדובר במשפחה המתמודדת עם אובדן ובין אם במטופל שנאבק במחלה ובבירוקרטיה, הסיבה שהקמתי את TakeCare והסיבה שאני מתנדבת היא אחת: כולנו זקוקים לפעמים לאדם אחד שכבר היה שם, מכיר את הדרך, ואומר בשקט: "אני איתך". זו לא רק העבודה שלי - זו השליחות שלי.
שירלי זילבר
