03/05/2026
מה אפשר ללמוד על פוסט טראומה מתוך עבודה ארוכת שנים עם נכי צה״ל?
בסדרת הפוסטים על גיליון 3 של כתב העת, אנחנו ממשיכים עם גילה זיו, מורה ותיקה לטכניקת אלכסנדר, המלמדת כבר יותר מ־40 שנה, מהן עשרות שנים בבית הלוחם בתל אביב.
הדרך שלה אל התחום ולעבודה עם נכי צה״ל צמחה גם מתוך התמודדות אישית ומפגש קרוב עם פציעה ושיקום — חוויה שממשיכה ללוות ולהעמיק את עבודתה עד היום.
לאורך השנים ליוותה נכי צה״ל ממלחמות ישראל השונות, מתקופות שבהן כמעט לא דיברו על פוסט טראומה, סטרס או דיכאון, ועד היום, עם יותר מודעות ושיח פתוח.
״בעבר שררה בושה, שתיקה… אך הגוף – אינו שוכח. כשהעומס גדול, הוא מתפרץ החוצה.״
מתוך ניסיון ארוך שנים, גילה מתארת עבודה שמתחילה מהדברים הפשוטים ביותר: נשימה, ישיבה, תנועה — ומבקשת לחבר את האדם מחדש לגוף שלו, גם במצבים של הצפה, כאב או התקף.
״הדגש העיקרי הוא לא להעמיס ולא להציף. הגוף כבר מוצף.״
דרך סיפורים מהשטח עולה המורכבות של העבודה:
תלמיד ששמע רעש קטן — והגוף שלו קפא מיד, לפני שהמילים הגיעו.
אחר שביקש להמשיך לעבוד דווקא מתוך ההתקף, כדי למצוא דרך לווסת את עצמו.
ברגעים כאלה, העבודה נעשית דרך צעדים עדינים מאוד — מגע, הכוונה, תנועה, ולעיתים גם הומור כדי להחזיר תחושת קרקע ובחירה.
״המטרה אינה ‘לחלץ מהתקף’, אלא ללמד את הגוף שאפשר לנוע גם כשהמערכת מוצפת.״
הדברים מציעים מבט עמוק ואנושי על עבודה מתמשכת, שבה הקשבה, גבולות מקצועיים ברורים, ונוכחות אמיתית הם לב התהליך.
מתוך גיליון 3 של כתב העת של ארגון מורי טכניקת אלכסנדר בישראל.
https://drive.google.com/file/d/10ieh2qnq7i7nZ-nnZPv64sUvpVKMsysT/view?usp=drivesdk
מוזמנים לקרוא ולהעמיק בנושא.
