14/04/2026
גם רחוק מהבית – הזיכרון קרוב מתמיד
השבוע, בבתי בינ"ה ברחבי העולם, התכנסו קהילות של ישראלים, מטיילים, משפחות ואנשים מכל קצוות החיים כדי לעצור, לזכור ולהיות יחד ביום השואה.
בפורטו וייחו- קוסטה ריקה, דווקא בקבוצה קטנה, נוצר רגע גדול. קלאודיו שיתף לראשונה את סיפור משפחתו, סיפור של בריחה, הסתרה ואומץ אנושי. סביבו התכנסה קבוצה מגוונת של אנשים יהודים ולא יהודים, ישראלים ומקומיים, כאלה שגילו את זהותם רק מאוחר בחיים. יחד נרקם שיח עמוק על זיכרון, על זהות ועל המשמעות של לספר את הסיפור דווקא כאן, רחוק מהבית.
הרגע שבו סיפור שלא סופר קודם נשמע לראשונה הוא רגע שבו הזיכרון ממשיך לחיות.
בפוקרה- נפאל, בסלון קטן שהרגיש כמו בית, נשמע קולה של הדסה המבורגר ניצולת אושוויץ, דרך עדות מצולמת. הקשר האישי לסיפורה הפך את הערב לאינטימי, כמעט משפחתי. בתוך השקט וההקשבה, עלו גם שאלות גדולות: מה אנחנו לוקחים מהעדות הזו אל חיינו היום? איך ממשיכים לבחור בחיים, בחוסן, באחריות לזכור ולהזכיר.
ובהוי-אן- וייטנאם, עשרות משתתפים מכל הגילים והסיפורים, חיילים משוחררים, משפחות, וגם מי שבחרו לבנות חיים רחוקים מישראל ישבו יחד לזיכרון בסלון. עדותה של שרה פרי פתחה שיחה עמוקה על האיזון שבין זיכרון לעתיד, בין כאב לתקווה. והערב המשיך, כמו שקורה לפעמים ברגעים אמיתיים, אל תוך הלילה בשירה משותפת שמחזיקה גם את העצב וגם את החיים.
בימים שבהם המציאות בישראל מורכבת וכואבת, דווקא המפגשים האלה מזכירים לנו עד כמה הזיכרון הוא לא רק מבט לאחור אלא גם בחירה בהווה.
בחירה להיות יחד.
בחירה להקשיב.
בחירה להמשיך לספר.
מבתי בינ"ה במזרח, באסיה ובמרכז אמריקה עולה קול אחד ברור:
הזיכרון לא שייך למקום אחד. הוא חי בכל מקום שבו בוחרים לשאת אותו.
יהי זכרם ברוך 🕯
