16/08/2024
אמנות והנסתר: ראיון עם מייקל ברטיו
מאת ביארנה סאלינג פדרסן
הסופר והמיסטיקן מייקל פ. ברטיו (נולד ב-1935) הוא דמות משפיעה בהחייאת המסורת הקסומה המערבית שהחלה בסוף שנות ה-60. בראיון זה הוא דן בקשר בין מיסטיקה לאמנות, דעותיו על כמה חברות מיסטיות, ומשיכת הוודו בעולם המערבי.
דוקטור בקאלו באקה
מייקל ברטיו, חוקר מודרני של הנסתר, נולד בשנת 1935. גדל במשפחה תיאוסופית והושפע מהגישה האזוטרית לדת מאז ילדותו. בשנת 1963 התוודע מייקל ברטיו לדוקטור לוודו ז’אן-מיין במהלך שהות בהאיטי באותה שנה. עם שובו לארצות הברית, המשיך את לימודיו עם דוקטור ז’אן-מיין עד 1975. מייקל ברטיו הוא מחבר הספר הודו בר מזל – קורס קצר בסודות כוחות הוודו (1977), שפרסם תחת שם העט דוקטור בקאלו באקה. הספר הוא קורס בטכניקות קסם להשגת כסף, אהבה, מזל טוב והתקדמות. הלימוד המרכזי מהווה את הבסיס לספרו ספר העבודה הגנוסטי של וודון (1988), פריט אספנות יוקרתי כיום. מייקל ברטיו היה קשור לארגונים אזוטריים ונסתריים שונים במהלך ארבעת העשורים האחרונים. חלק מהמסדרים כוללים את אורדו טמפלי אוריינטיס אנטיקווה (O.T.O.A) ופרטרניטס סטורני, שהיו פעם קשורים לזרמים הנסתרים של הקוסם האנגלי וחבר השחר המוזהב אליסטר קראולי. ברטיו גם קשור למנזר שבעת הקרניים ולה קולבר נואר (הנחש השחור), שני מסדרים הקשורים לטכניקת וודו. הוא גם מרטיניסט ומנהיג של הכנסייה הגנוסטית Ecclesia Gnostica Spiritualis, כנסייה גנוסטית ממקור רוחני צרפתי. בשנים האחרונות ברטיו היה יחסית שקט, והתמקד בכתיבה.
“ובכן, אני שמח שאני עדיין על כדור הארץ,” אומר ברטיו. “אני חושב שהדבר החשוב הוא שאני ממוקד מאוד בתחומי העניין שלי, אותם תיארתי לראשונה בכתבי מנזר שבעת הקרניים. אני חושב שתמיד הייתי חייב למסורת הרוחניות ההאיטית. תמיד הייתי אסיר תודה לדברים שיצאו מהמסורת הזו, ותמיד העדפתי להישאר בתחומים אלה. אבל זה גם יכלול אמנות כי כל כך הרבה מהמיסטיקנים ההאיטיים היו ציירים.”
“הרבה האיטיים, שאינם ידועים לרבים, מביעים את רעיונותיהם באמצעות אמנות, פשוט מכיוון שרבים מהרעיונות לא יכלו להתבטא במילים בלבד. הייתה בעיה מהסוג של אנרגיה שהם דיברו עליה; איך אפשר היה לתקשר זאת? לפעמים ניתן היה לתקשר זאת רק באמצעות צבעים כמו באקספרסיוניזם מופשט.”
ש. למה אתה מתכוון?
“הם לא רק אמנים. הם מטפיזיקאים. אני חושב שמה שהם רצו לעשות היה לדבר על איך רוחות עובדות. בוודו יש כל כך הרבה בקשות פאסיביות לאלים. זו דת מאוד אדוקה. למעשה, במובנים רבים זו דת של פחד מהרוחות, אבל ברגע שאתה מכיר בגורם ההשתלטות,” אומר ברטיו, “אתה בעצם חווה את האדם שנשלט על ידי אל, שהיא חוויה אישית אינסופית—של סיבה קוסמית—כי הם חולקים את אותה תודעה. אז אתה מתגבר על התחושה הזו של בקשה ומתקדם לעבר סוג של זהות טהורה שבה אתה מבין את מחשבתו של האל, כאילו היית האל, או שאתה מחזיק במחשבתו של האל לרגע. אני חושב שרוב הוודו האזוטרי עוסק בהבנת התודעה של האלים, מבפנים. אני מסכים שהשתלטויות הן עובדות והישגים. אני חושב שבאופן החיים המיסטי שלהם—הם רואים בוודו לא כל כך כדת, אלא יותר כסביבה; סביבה נסתורית פסיכית שבה הם חיים. כל דבר בה מאושר על ידי האלים. זהו יקום דתי של מסתורין ששולט בבני האדם או ביוזמים.”
אמנות והאוקולט
מייקל ברטיו מסביר את העניין שלו באמנות כצורת ביטוי אזוטרית באופן מאוד ספציפי.
“אני חושב שאמנות היא דרך בה סמלים ותמונות קסומים יכולים להיות מוצגים לציבור בצורה שלא תיראה מאיימת. אנחנו יודעים מההיסטוריה של האמנות ב-100 השנים האחרונות, שמספר אסכולות אותנטיות של אוקולטיזם הופיעו כדי להציג את עצמן במה שאני אכנה בתי ספר מיסטיים של ציור, פיסול וכדומה.”
“אני במיוחד מודאג מאסכולה צרפתית אחת,” אומר ברטיו. “זו אסכולת הפטאפיזיקה. היא הייתה קשורה לדאדא, לסוריאליזם, לספיריטואליזם ולמדיום במצב טראנס. כל הרעיון היה שנחקור את המבנים של הלא מודע ונחזור מחודשים עם סוג חדש של דימויים ואנרגיה שנוכל למקד דרך יצירות אמנות. הפטאפיזיקאים הם האהובים עליי, כי מה שהם ניסו לעשות היה ליצור סוג של מדע חלופי. אני זוכר שפטאפיזיקאי אחד אמר לי שכשם שמטאפיזיקה היא לפיזיקה, כך פטאפיזיקה היא למטאפיזיקה, כלומר הרחבה אינטואיטיבית אל המופשט או הטרנסצנדנטי או האספקטים הפחות מוכרים של החוויה.”
ש. מהם המאפיינים של אסכולה זו?
“אחד המאפיינים יהיה לקיחת השראה ממצבי חלום וסוג של מדיטציה סומנמבליסטית,” אומר ברטיו. “מאפיין נוסף יהיה הרעיון שלכל דבר יש היסטוריה פסיכית. זה קשור ל’פולחן החפץ הנמצא’ באמנות המודרנית, גילוי ה’ניתן’.”
“אנחנו יודעים שיש הרבה אמנים שילכו סביב בחיפוש אחר מה שהם מכנים ‘חפץ נמצא’—למעשה הם לא היו צריכים לחפש הרבה. לפי התיאוריה, חפץ נמצא היה ‘מדבר’ אליהם ומסמן להם שזה מה שנדרש ליצירת האמנות של האמן.”
“פסלת אמריקאית מפורסמת, לואיז נבלסון—שעבדה עם אסמבלז’ים גדולים ועם קולאז’ים עשויים עץ וחתיכות עץ—הייתה לה מה שאני מכנה האסכולה האזוטרית שלה,” מסביר ברטיו. “העוזרים של לואיז נבלסון היו קמים מוקדם מאוד בבוקר. היא גרה, אני מאמין, בבית עירוני במנהטן; והם היו הולכים למעלה ולמטה בסמטאות, מחפשים דברים שנזרקו. הם היו כל מיני אנשים שייתכן והיו לא מתאימים לעולם החיצוני, אבל היא האמינה שהם מאוד פסיכיים. כולם עבדו עבורה כטכנאים שלה, עוזריה, במציאת חפצים ועטיפתם בעיתונים ובשקיות נייר, הבאתם הביתה; ואז כשכל האוצרות היו מולם, הם היו נותנים לחפצים להגיד להם היכן להשתמש בהם. וזה הגיע מסוג של דיאלוג פסיכי עם החפץ הנמצא—מה שיכול להוסיף, היה מאוד דומה למה שקרל יונג לימד רבים מהמטופלים שלו, לעסוק בו עם הרבה דברים טבעיים בחוויות שלהם.”
האובססיה לאספנות
מייקל ברטיו מסביר שהפריטים השונים בדירתו משמשים כמקור להשראה וכוח. שאלתי אותו על האובססיה האנושית לאסוף כל מיני דברים, מחותמות ועד אבנים.
ש. מאיפה לדעתך זה נובע?
“אני חושב שזה בגלל שאנחנו יונקים או בעלי חיים. שמתי לב פעם שבעלי חיים שונים, במיוחד בעלי החיים הביתיים שלנו—במיוחד חתולים—אוספים כל מיני דברים קטנים. יש להם חפצים קטנים שהם מחביאים למטרות שונות. אני חושב שזה בגלל האינסטינקט החייתי.” מייקל מחייך ומוסיף, “אני חושב שזה מאוד עצוב שהסוציאליזם הפך את בני האדם למלאכיים מדי, כי אם היינו יותר כמו בעלי חיים, היינו יותר קפיטליסטיים,” הוא צוחק; “אבל הסוציאליזם הוא אם דואגת שמגנה ומבטיחה את ביטחון ילדיה.”
“כשהייתי ביפן, הייתי בקשר עם הרבה אמנים יפנים. הם סיפרו לי שהאמנות ביפן מבוססת בעצם על אינדיבידואליזם קיצוני, וזה מאוד שונה מהמסורת היפנית, שבה כולם פועלים באותו אופן בקבוצה. כך שאמן חייב להבדיל את חייו מכולם. ובעוד שהוא עשוי לשתף פעולה עם אמנים אחרים, הוא למעשה לא חלק ממעמד כללי של אנשים, שקשורים לחוויה פסיכית שונה. החיים המשפחתיים והקבוצתיים הם פחות אגואיסטיים.”
“אולם, מה שתמיד חלק מהחזון הפטאפיזי הוא הקריאה האישית והראייה של שדה האנרגיה שלך כראייה הייחודית שלך; אחרת, אתה לא מסופק עם מה שהפקת. אני חושב שחשוב שהאמן ישיג רמה מסוימת של סיפוק כדי להניע את עצמו להמשיך, כדי לממש את היקום שלו.”
“הייתי אומר שקרני האמנות של הפילוסופיה הפטאפיזית חלחלו להרבה תחומים של היצירתיות המודרנית. הרבה סופרים שנטשו שיטות מסורתיות משתמשים בהשראה פטאפיזית כדי לבטא את החומר היצירתי שלהם; והרבה יצירות מוזיקליות מודרניות שאנחנו מכירים מושפעות מהפטאפיזיקה ומהחדשנות הרדיקלית והסטייה מהלכידה הקונבנציונלית של האנרגיות היצירתיות שלהם.”
ש. באיזו דרך?
“אני חושב שזה מרגש כי זה מאוד מאתגר וגורם לאנשים לרצות להיות יצירתיים בצורה שונה וחדשה. הרבה אנשים הפכו לאמנים כתוצאה מהדחף הזה, שנקרא ‘לוציפריאניזם.’”
“אני לא חושב שמרד הוא בהכרח מזיק לכל האנשים. אני חושב שמה שהם עושים זה לאתגר רעיונות ולפתוח דלתות מהר יותר. אני חושב שבית הספר של רופס, לדוגמה, יותר יצירתי מהכנסייה הרוסית האורתודוקסית, אבל הכנסייה הרוסית האורתודוקסית היא יותר יפה ויותר חזקה בטווח הארוך,” הוא מוסיף וצוחק. “אבל אני עדיין חושב שהם יכולים לחיות יחד וכל אחד מהם עושה את עבודתו,” אומר מייקל ברטיו. “הם קיימים כמו הימין והשמאל ומאזנים זה את זה. ואני חושב שמקדש בולאן מיועד לאנשים רציניים שמתעניינים במה שנכנה המסורת האפלה יותר. לדעתי האישית, האזוטריות המודרנית היא בעיקרה תנועה לשחרור של אנשים מתפיסות דתיות מדכאות, במיוחד מיסוד פרוטסטנטי או פונדמנטליזם אוונגליסטי. אבל דבר אחד שתמיד היה מעניין באזוטריות הוא שתמיד היה קשר לאמנות. תמיד ראיתי את זה כמדד מצוין.”
“לדעתי, האזוטריות והלוציפריאניזם—לאחר שנלמדו—פותחים עולמות חדשים לדמיון. אני לא אומר שאם אתה שטניסט, זה אומר שאתה אדם רע. למעשה, רוב האנשים שהם שטניסטים נוטים להיות מדוכאים מאוד כי השטניזם, כמו כוחו של שבתאי, נוטה להיות כבד מאוד—עומס כבד או נטל כבד. אבל באותו זמן, זה יכול להיות מאיר עיניים להפליא, כי לאנשים יש גישות שונות, ואנו רואים מרחבים ועולמות חדשים.”
“אני חושב שחלק מהקבוצות השטניות הן חשובות כקטליזטור להשפעה החונקת של יותר מדי תאולוגיה חברתית בפרוטסטנטיות,” אומר ברטיו. “אני חושב שכאשר אדם מתוכנת יותר מדי על ידי פוריטניות, זה מאוד עצוב. אני זוכר סיפור ששמעתי כשהייתי ילד: היה ילד קטן בקהילה שלנו והוא רצה להיות אמן. הוריו אמרו לו לא, אנחנו רוצים שתלמד רק את התנ”ך ולא תצייר. הציור יקרב אותך מדי לשדים. כמובן שהילד היה מאוד מתוסכל. כשהוא היה מספיק גדול, הוא ברח מהבית וחי במעין קומונה היפית בקליפורניה ושחרר את עצמו מהתניה פוריטנית ופונדמנטליסטית אוונגליסטית. הוא ברח וחי במערה על החוף, יצר ציורים מופשטים ומכר אותם בתחנת משאיות עבור מזונו, אבל הוא היה מרוצה מזה. הוא אמר שהוא היה מאושר יותר ממה שהיה אי פעם קודם.”
וודו, העידן החדש והאלכימיה
מייקל ברטיו, כמו קוסמים אחרים, נתקל בעבודותיו של המיסטיקן, המשורר וההרפתקן האנגלי אליסטר קראולי (1875-1947), ובמועדון קורונזון של עבודותיו של ס.פ. ראסל. כתבי אליסטר קראולי חזרו לאופנה בשנות ה-60, וקבוצות חדשות צצו, מבוססות על הדת החדשה של קראולי, תלמה.
“פעם הייתי עצוב מכך שלא הייתה דגש על וודו,” אומר ברטיו על רשת הנסתרות הזו, “אבל חשבתי על זה מאוחר יותר כסוג של פרישה אנרגטית שתחזור חזקה יותר, וזה אכן קרה. והאנשים שהיו מעורבים מאוד עם ‘העבדים’ או עם האידיאליזם הקראוליאני, המטאפיזיקה של העידן החדש, הם פשוט היו במסדר לפרישה קסומה לתקופה מסוימת, כאילו הם לוקחים נשימה לפני שהם ממשיכים להרפתקה הבאה שלהם. כך שבעצם, שום דבר הרסני או שלילי לא קרה לכוחות האלכימיה והאמנות.”
מה שמעניין אותי הוא העובדה שכל כך הרבה אנשים סקנדינביים נמשכים לוודו דרך קבוצות כמו ‘העבדים’,” מוסיף ברטיו, “זמן רב אחרי מותה של דורותי אולסן. לפני שנים היה מגזין בשם The Occult Digest בשיקגו. הם פרסמו מאמר של אנה יוספין אולופסון. היא הייתה אישה סקנדינבית שהייתה רופאה, והיא כתבה על השאלה האם וודו הוא אוקולטיזם. היא אמרה שכן. והיא התחילה לתקוף את מעגל המכשפות שבו הייתה, בגלל היותם אנטי-שחורים. ובכן, חשבתי שזה ממש מהפכני, כי בדרך כלל אינך רואה מאמרים כאלה, שנכתבים על ידי כותבי גורלות וטרנדים.”
“ואז אנשים בפינלנד היו מקימים מזבחות לוודו—וכמובן, לפינים יש מסורת שמאנית דרך עמי הסאמי והלפים. יש גם לא מעט מתעניינים באיסלנד, כמו גם יחידים בשאר חלקי סקנדינביה. אז הרגשתי שוודו הוא כמו שוקולד—הוא פשוט צריך להיארז באריזה הנכונה כדי להיות בלתי ניתן לעמוד בפניו בכל מקום, כל עוד הוא ישים וסביבתי.”
“מה שאני מנסה לעשות עם הכתיבה שלי הוא להדגיש את הצד החיובי של החיובי והשלילי. כמובן, אני לא מתרחק מזומבים וכל העניינים הנסתרים האחרים. אני יכול להוסיף שהספר הראשון שכתבתי על זומבים היה השוואה בין הזומבים לבין הגולם, המושג הקבלי העברי של המאנקין. תמיד הרגשתי—תמיד, תמיד, תמיד הרגשתי—ש somehow הקסם העברי ווודו יש להם הרבה נקודות משותפות, כפי שרבים מהספרים ניסו להראות, למשל, מילו ריגו, וכו’; אבל מצאו את זה באחוות הגנוסטית של האלכימאים בקליפורניה.”
“וודו הוא כמו ציונות בארון. כמעט,” מוסיף ברטיו עם החיוך הקבוע שלו. “זו החזון של הממלכה הקדושה והאמונה הקדושה. אני תמיד מתפעל מהאופן שבו צירופי מקרים מגבירים את החיים,” אומר מייקל ברטיו. “הייתה ילדה קטנה שהלכה ברחוב וראתה ספר על אסטרולוגיה. היא הרימה אותו והסתכלה בו. ואז עברה נזירה אירית ואמרה לה שזה שטניזם ושהיא תהיה שבויה של השדים אם תמשיך לקרוא אותו. אז הילדה פשוט שמה אותו בתיק שלה והלכה הביתה. הילדה הזו, שנים אחר כך, עברה לניו יורק, והרגישה די מבודדת. ואז היא ראתה אחד מעיתוני המחתרת שמפרסם קבוצה שטנית.”
“והיא ידעה כמה הייתה שמחה כשהיא קראה את הספר על אסטרולוגיה. היא התקשרה למספר ואמרה שהיא אסטרולוגית ושאלה אם היא יכולה לבוא לפגישה? והם אמרו: כמובן, את יותר ממוזמנת. אנחנו תמיד מקבלים בברכה אנשים חדשים. אז היא הלכה לפגישה ושם ישבה. גבר צעיר התיישב לידה, ובסופו של דבר הם התאהבו והפכו לבעל ואישה. הוא גם היה אסטרולוג. הם פתחו שירות אסטרולוגי שנתן טיפים לברוקרים ולשוק המניות. עכשיו אני משתמש בזה כדוגמה למה שנדחק, בסופו של דבר עולה. ולא משנה מה זה, זה יכול להפוך לחיובי. אף על פי שזה היה מפגש שטני, היא פגשה מישהו בדיוק כמוה, והיא לא נקרעה על מזבח במפגש הראשון,” ברטיו מחייך, “כפי שאנשים מסוימים עשויים לחשוב, רק בגלל שהיא קראה ספר על אסטרולוגיה.”
“אל תשפוט דברים,” מוסיף הוא. “מה שאתה עושה זה יצירת חסימה מנטלית—וזה הולך לחסום את זרימת האנרגיה. אני לא אומר שאתה צריך להיות כמו אבן מתגלגלת ולהסתובב בכל מקום, ללכת מפגישה לפגישה; אבל אני חושב שאתה צריך להבין שהכל מדבר וצומח וחי, ושוב אנחנו חוזרים למה שאמרתי בהתחלה. זה החפץ שנמצא שמתקשר עם האמן, לא החפץ שמתקשר על ידי מחשבת האמן. כך זה עם הזדמנויות. הן פותחות דלתות ואנרגיות מגיעות אלינו. אחרי הכל, אשתו של קראולי, מארי-תרז, הייתה ‘הכוהנת הגדולה של וודון!’ ואני אסיים בזה!”
