04/05/2026
לבחור אחרת: בין אחריות חמלה לתיקון / כתבה ליאורה עוזר- מנכ"לית העמותה
לאן נעלמה החמלה?
איך זה שהמושג 'אחריות' התפוגג כך?
באיזו נקודה מפסיקים לראות את האחר כאדם?
מתי התקלקל המנגנון של האמפתיה?
הלב כואב והנפש מדממת על האבדן הנורא של החיים. על החוסר והכאב העצומים שהפכו מנת חלקן של משפחות וקהילות. הלב שבור ומפחד לראות בני אדם שאיבדו את היכולת להבדיל בין טוב לרע, שתפיסת המציאות שלהם מעוותת ושההחפצה והניכור שולטים בהם.
הלב כואב – כי זה גם שלי. כי אני מרגישה אחריות על מה שקורה. אני, אתם, אנחנו.
כבר 20 שנים שאני עוסקת בתחומי הצדק המאחה והקד"ם. בשנים האחרונות, אני אומרת (לכל מי שמוכן לשמוע) שהמושג 'אחריות' עובר זילות בחברה שלנו. הוא הולך ומתרוקן מתוכן.
ראיתי לאורך השנים את הקושי של אנשים לקחת אחריות אמיתית על מעשיהם, לפעול לתיקון הנזק שגרמו ולוודא שלא יחזרו על מעשיהם הפוגעניים. לתחושתי, הקושי הזה נובע בעיקר מבלבול וממחסור בדוגמאות חיוביות, מחוסר אמיתי במסרים אחידים וברורים.
אחריות, חמלה ואמפתיה אינם מושגים שבני אדם נולדים איתם. אלה ערכים נלמדים. חברה, קהילה, משפחה והורים – כולנו צריכים לעבוד קשה כדי ללמד ערכים אלו את הנוער והילדים שלנו.
בלי כל זה, הילדים שלנו הולכים לאיבוד. נשארים ללא דמויות מפתח. ללא תמיכה והכוונה משמעותיים. הם נשאבים לעולמות אינטרנטיים קרים, בהם המרחק בין מציאות לדמיון מיטשטש, ההבדל בין נכון ללא נכון ובין אסור למותר מצטמצם, והמוסרי והערכי הופכים למילים מעורפלות וריקות מתוכן. הילדים האבודים גדלים להיות מבוגרים שלא רואים את האחר, שמתקשים לחוש אמפתיה וחמלה, שלא לוקחים אחריות על מעשיהם. שלא נותנים דוגמא טובה לצעירים בחברה שלנו.
במקום הזה, החינוך והעשייה ברוח עקרונות הצדק המאחה הם ליבת השינוי והתיקון החברתי.
זו תפיסת עולם שמתעקשת על גבולות ברורים, חדים ובלתי מתפשרים. תפיסה שמצד אחד מגנה באופן ברור וחד משמעי מעשים פוגעניים, ומצד שני מחזקת כוחות חיוביים קיימים – תוך שילוב של קהילה ודמויות משמעותיות.
אין דרך אחרת.
חינוך לערכים, לשפה ומתן כלים אופרטיביים.
פגשתי כל כך הרבה אנשים שהתחברו לתפיסה הזו, לקחו אחריות. התחברו למושג התיקון והאיחוי. לפעמים, כל מה שנדרש למקום הזה של השינוי היה הכוונה קלה. נגיעה.
פגשתי הרבה, שהמפגש עם הכאב שמעשיהם גרמו הוביל אותם לחמלה, לאמפתיה ולחרטה כנה. ראיתי שוב ושוב את חומת הניכור וההחפצה נסדקת, ודרכה מפציעות קרניים של ראיה אנושית וחומלת, של חרטה כנה.
פגשתי הורים שלקחו באומץ אחריות והציבו גבולות, הורים שהתמודדו גם עם שאלות קשות לגבי ההורות שלהם. פגשתי אנשי חינוך וטיפול שלא ויתרו והתעקשו על הצבת גבולות, ציפיות ודרישות בשילוב עם תמיכה. פגשתי אנשים שהשתתפו ותמכו כי ראו עצמם חלק מקהילה. פגשתי נפגעים שעמדו באומץ מול מי שפגע בהם ודרשו לקבל תשובות – וקיבלו הכרה ותיקון. ופגשתי בני נוער רבים, שצמחו, השתנו והפכו לאנשים טובים יותר.
אנחנו צריכים להיות אמיצים. אמיצים יותר.
אמיצים וברורים. לא לפחד להגיד 'לא'. להתעקש על גבולות ברורים. לא לחפש קיצורי דרך כי אין כאלה.
כולנו ביחד צריכים לעבוד בזה. כל הזמן. לא רק ההורה מול ילדו או המורה בכתה מול 40 תלמידים. גם המדריך/ה בתנועה, המאמן בחוג הכדורגל, השכנ/ה, רכז/ת הנוער בעירייה, עו"ס הנערים/נערות בלשכה, רופא/ת המשפחה בסניף קופת החולים השכונתי, מזכיר/ת הקיבוץ, מנהל/ת הקהילה, הסבא והסבתא...
כולנו. כל הכפר.
חייבים 'ליישר קו'. לדבר בשפה אחידה וברורה: גינוי מעשים פוגעניים, ראיית האחר, קבלת השונה, הצבת גבולות ברורים, ציפייה לתיקון, איחוי וחרטה, אחריות פעילה, התעקשות על מקומו וקולו של הנפגע, קביעת דרכי פעולה, תגובה ופיקוח, והרבה חיזוק והעצמה.
העברת מסרים ומתן כלים כל הזמן, בכל מקום.
השפה המאחה.
אנחנו בעמותה פועלים ללא לאות כדי להרחיב ולהטמיע את העקרונות והשפה המאחה בחברה הישראלית. אנחנו מגיעים לכל מקום שמבקש, ולכל מי שמוכן ללמוד, לפתוח את הראש ולנסות דרך וכלים יישומיים.
ומנסיון, מפתיע כמה מהר דברים יכולים להשתנות.
צריך להפסיק להתפשר.
להפסיק להתפשר על הדרישה לאחריות, על חרטה ועל תיקון אמיתי - כי לא מספיק להגיד. צריך גם לעשות. להפסיק לעגל פינות. לתרץ. להסביר פגיעה אחת באמצעות פגיעה אחרת.
להפסיק לחשוב שאצלנו זה לא יקרה (חברים – זה כבר כאן..).
אין לנו את הפריבילגיה להתייאש.
מתחילים לעבוד בלתת דוגמא.
להיות כל הזמן במקום של לימוד עצמי ממקום של צניעות ובדיקה פנימית מתמשכת. מקום שכל הזמן שואל שאלות. אני מאמינה שזו החובה שלנו, בעבודה קשה, לחנך, ללמד ולהעניק כלים לצעירים בחברה שלנו. לסייע להם לקבל החלטות נכונות בחיים שלהם. ללמד שבכל החלטה ובכל פעולה צריך וראוי לחשוב ולקחת בחשבון את ההשלכות לא רק לגבי עצמי אלא גם לגבי האחר - החברה והסביבה.
פועלים ביחד כדי להפוך את העולם שלנו לטוב ואנושי יותר.
@עוקבים
