15/06/2026
“אתיופי מסריח. לא פלא ששונאים אתכם, אתם אתיופים”
זה התחיל ביום רגיל. יצאתי מהבית לנסיעה קצרה אל הסופר השכונתי, לקנות מצרכים לארוחת בוקר לפני משמרת הצהריים כמתנדב בפנימיית נערים בסיכון.
נסעתי לאט ובזהירות. כשהתקרבתי לחניה, הבחנתי בשתי נשים שהתקרבו מצד ימין וביקשו לחצות את הכביש, לא במעבר חציה ולא מהמדרכה. עצרתי את הרכב במרחק בטוח כדי לאפשר להן לעבור.
חשבתי שעשיתי את הדבר הנכון. לא דמיינתי שבתוך רגעים ספורים אמצא את עצמי מותקף, מושפל ומקולל בגלל המוצא שלי.
הן התקרבו לחלון הרכב והחלו לצעוק: “איך אתה נוהג?”, “מה נראה לך?”, “מי אתה?”
פתחתי את החלון וניסיתי להרגיע. אמרתי שלא באתי לריב, שאני לא מחפש בעיות, שרק עצרתי כדי לאפשר להן לעבור בבטחה. אבל זה לא עזר.
הצעקות הפכו לקללות, והקללות הפכו לאלימות. אחת מהן פתחה את דלת הנוסע, ירקה לתוך הרכב שלי, בעטה ברכב וטרקה את הדלת. ניסיתי להישאר רגוע. ניסיתי לא להיגרר. רציתי רק להתניע ולעזוב את המקום.
ואז נשמע המשפט שלא אשכח: “אתיופי מסריח.” ברגע הזה קפאתי.
זה כבר לא היה ויכוח בכביש. זו כבר לא הייתה עצבים של רגע. זו הייתה גזענות ישירה, מכוונת ומשפילה.
עמדתי שם, בתוך הרכב שלי, מול אנשים, והרגשתי קטן. כאילו ברגע אחד כל מי שאני נמחק, ונשאר רק צבע העור שלי. רק המוצא שלי. רק מה שמישהי זרה החליטה שמותר לה לבזות.
ניסיתי לסגור את הדלת. ניסיתי להתניע. ניסיתי להתרחק. אבל הן פתחו את דלת הנהג, תקפו אותי ולא אפשרו לי לעזוב. אחת מהן אף נכנסה לרכב, לקחה את המפתחות ואמרה שהרכב “מוחרם”.
באותם רגעים הרגשתי שאין לי שליטה. אני בתוך הרכב שלי, מנסה לברוח מהאירוע, והאירוע רודף אחריי. מתוך ניסיון להגן על עצמי בלבד, הדפתי אותן ממני. לאחר מכן הן משכו לי בחולצה ובג’קט, שנקרע. אנשים שהיו במקום התערבו וניסו להפריד.
ואז נשמעו עוד מילים קשות: “אני שוטרת, אתה תראה מה אני אעשה לך.”, “לא פלא ששונאים אתכם, אתם אתיופים.”
אלה לא היו רק קללות. זו הייתה פגיעה בכבוד שלי, בזהות שלי ובתחושת הביטחון שלי כאדם וכאזרח.
בשלב מסוים הוצאתי את הטלפון והתחלתי לצלם. לא כדי להסלים, אלא כי פחדתי שאם לא אתעד, אף אחד לא יאמין לי. פחדתי שהסיפור יסופר אחרת. פחדתי ששוב אצטרך להוכיח שאני לא האשם בזה שפגעו בי.
האירוע הזה נשאר איתי. לא בגלל החניה. לא בגלל הכביש. אלא בגלל ההבנה הכואבת שעדיין יש מי שחושב שמותר לו להשפיל אדם בגלל המוצא שלו, לתקוף אותו, ואז להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
הבנתי שאסור לי לעבור על כך לסדר היום, ופניתי לעמותת טבקה. שם הבנתי שיש מי שמוכן להילחם כדי שההשפלה הזאת לא תיעלם כאילו לא הייתה.
אסור לשתוק. כי השתיקה לא מעלימה את הפצע. היא רק מאפשרת לו להעמיק.
אם גם אתם חוויתם גזענות, השפלה או אפליה, אל תהססו לפנות לעמותת טבקה בטלפון: 0722424622.
