17/02/2026
אלון ולד: עבור רוב האנשים, יום המשפחה הוא חגיגה של הבית המוכר, של אמא ואבא. עבורי, יום המשפחה תמיד היה מורכב משברים של זיכרון ומאנשים שסירבו להרפות. הוא היה מורכב מהחברים של אבא.
כשמדברים על “החברים של אבא”, לא מדברים על חברים לעבודה או לשכונה.
מדברים על אנשים שראו את אבא שלי, (סרן רמי ולד ז״ל), ברגעיו האחרונים על התעלות של גבעת התחמושת ולצערם ראו גם רבים רבים נוספים רעים לנשק ממשפחת אדומי הכומתה שנפלו במלחמת ששת הימים ובשאר מערכות ישראל לאורך הדורות והחליטו שמאותו רגע הם הופכים להיות האבות של כולנו.
הם היוו את בסיס קרן הצנחנים ולימים זכו לשם המותג ״החברים של אבא״, הכל כך כללי אבל בה במידה אישי שמגלם עשיה נדירה עבור משפחה מיוחדת במינה.
הם היו שם בטיולי וקייטנות הקרן, בימי ההולדת, בבר-מצווה, הם היו שם לפני ובמהלך השירות הצבאי, תחת החופה, והם היו שם כדי למלא באהבה את החלל העצום שנפער ב-1967.
פעם, לפני עשרות שנים, המושג “משפחת השכול” היה כמעט פרטי. לא הייתה המודעות שיש היום לכאב היתמות וברמה הלאומית והמוסדית לא היתה התשתית וההיערכות שהתגבשה לאורך השנים.
השכול היה נוכח, אבל הוא היה שקט, מאופק, לעיתים בודד מאוד. היינו ילדים שגדלו בצילה המנחם של “גבורה”, אבל בערב, כשהאורות כבו, היינו פשוט ילדים שמתגעגעים לאבא שהם מעולם לא הכירו.
היום אנחנו יודעים להגיד את מה שאז רק הרגשנו: שמשפחה היא גם השבט שנבנה מתוך השברים. הלוחמים שחזרו מהקרב והקימו את “קרן הצנחנים - החברים של אבא”, לימדו אותנו שיעור נדיר בנתינה וברעות. הם לא רק דאגו לנו ברמה הפרקטית; הם דאגו שהנשמה שלנו לא תישאר יתומה.
ביום המשפחה הזה, אני בוחר להצדיע למשפחה המורחבת הלא-ביולוגית שלי. לאותם צנחנים שהפכו לסבא ודוד ואבא, לאחים ולאחיות שלי לנצח - ילדי הקרן לדורותיהם , לאמהות האמיצות שלהם/שלנו ולמודעות החדשה שמאפשרת לנו היום לא רק לזכור את הנופלים, אלא באמת לחבק את אלו שנשארו כאן.
וברוח זו, גבעת התחמושת המקום בו אני עובד היום בשמם, לאורם ואם תרצו בצילם של אבא וחבריו החיים והמתים, היא לא רק אתר מורשת – היא המוקד שבו הבנו שרעות בונה חוסן ואחדות ומשמרת משפחה, כזו שאף קרב לא יכול להכניע.
בתמונה: סרן רמי ולד ז״ל ובנו אלון