18/06/2026
"שבועיים לפני שאבא נהרג שאלתי אותו איך הוא הרגיש כשאבא שלו, סבי, נפטר. ידעתי שהוא היה אז נער צעיר, וזה סיקרן אותי. אבא סיפר לי שהוא בכה קצת בהלוויה, ואחר כך היה חזק 'בשביל סבתא'.
שבוע אחר כך שאלתי את אמא אם קציני הצבא מגיעים להודיע גם על חיילים שנפצעו, או רק על כאלה שנהרגו. זה כנראה העסיק אותי.
הייתי אצל חבר כשהמודיעים הגיעו אלינו הביתה. אמו של החבר החזירה אותי הביתה, היא כבר ידעה, וכשעליתי במדרגות קלטתי אותם, הבנתי מייד מה קרה ורצתי הביתה באמוק. בכיתי קצת, כמו שאבא שלי סיפר לי שבכה על אביו, והבטחתי לעצמי לא לבכות עוד. הייתי בן 12 כשאבא נהרג, ומגיל 16 לא בכיתי.
היינו קרובים מאוד. הוא היה מגיע לאימוני הכדורגל שלי, היינו הולכים יחד למשחקי הכדורגל של 'הפועל תל אביב' ששנינו היינו אוהדים שלה, אהבתי גם ללכת לעזור לו בעבודה במוסך שלו.
את חגיגת בר המצווה שלי דחינו בכמה חודשים בגלל האבל, אבל כשהיא כבר התקיימה נהניתי, זה עשה לי טוב. הדמות האבהית חסרה לי מרגע שאבא נהרג, אבל לומדים לחיות עם זה.
אמא שלי ידעה לנווט את שלושתנו כמו שצריך, היא הייתה גם אמא וגם אבא.
אחי הקטן, ליעד אור, שהיה בן 11 חודשים כשאבא נהרג, נתן לנו כוח. הוא לא יכול היה להבין מה קרה, והוא צחק ושיחק והכניס הרבה אור לחיינו. היום אנחנו הולכים יחד למשחקי כדורגל, וברגעים האלה אבא הכי חסר לי. יכול היה להיות כיף ללכת שלושתנו למשחקים האלה.
עצוב לי שליעד גדל בלי אבא. רון, אחי הגדול, ואני, הספקנו ליהנות מאבא, וליעד לא. הוא לא הכיר אותו, וזה חבל, כי אבא היה אדם מדהים שאפשר ללמוד ממנו המון. אני למדתי ממנו לראות את האחר, להתחשב, לכבד את הזולת ולעזור למי שזקוק לעזרה.
אנחנו היתומים צריכים לעזור זה לזה, להיות אוזן קשבת אחד לשני, כי בסופו של דבר- רק מי שחווה אובדן הורה יכול להבין את הכאב".
גיל חלפון (32), בנו של סגן שמואל חלפון ז"ל, שנפל ב-2006.
Gil Halfon
