09/10/2026
את המחיר של השחתת השירות הציבורי אנחנו משלמים בדם
במשך שנים התרגלנו להתייחס למינויים פוליטיים כאל רעה חולה "הכרחית" וכעוד נושא משעמם של מינהל תקין, כזה שמעסיק בעיקר משפטנים ועמותות
אלא שמינוי פוליטי הוא אף פעם לא רק ג'וב למקורב – הוא תמיד מניפת נזקים שמתפרסת הרבה מעבר למינוי עצמו.
בשבוע שעבר כמעט שהיינו עדים לאחד מפיגועי הטרור הבודדים הקשים ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה. 174 נוסעים היו על טיסת פליי דובאי מדובאי לתל אביב, כשטייס המשנה, אזרח מדינה שאיתה אין לנו יחסים דיפלומטיים, ניסה לרסק את המטוס. רק בנס גדול והודות לתושיית הנוסעים שהשתלטו עליו, הצליח הקברניט למנוע אסון.
בשבוע האחרון אנחנו מגלים עוד ועוד מידע על אותו טייס משנה: עמדותיו הקיצוניות היו מוכרות, רשויות הביטחון בעומאן כבר אסרו עליו לטוס ב-2024, ובכל זאת הוא שובץ פעם אחר פעם לטיסות לישראל. במקביל, כבר לפני שנתיים התריע מבקר המדינה על הכשלים באבטחת הטיסות הזרות והמל"ל המליץ להעביר את האחריות לרשות התעופה האזרחית, בין היתר משום שיש לה יכולת מקצועית וקשרים עם רשויות תעופה בעולם.
פה נכנסת לתמונה לא אחרת משרת התחבורה מירי רגב. על פי הפרסומים, רגב התנגדה ליישום ההמלצות, אלו נגנזו, והאחריות נשארה באגף הביטחון במשרד התחבורה, למרות שאנשיו עצמם התריעו שאין להם הכלים המודיעיניים לביצוע המשימה. מאז, במשך כשנה וחצי, האגף לא פנה אפילו פעם אחת לשב"כ או למוסד לקבלת סיוע - ונתוני צוותי האוויר, שהמדינה אוספת ושיכלו לשמש לבדיקה, כלל לא נשלפו במשך כשנתיים.
גם במדינה שבה הממשלה רגילה לטייח בדיקות וחקירות, אנחנו חייבים לחקור לעומק איך כל זה קרה, ולא לתת לזה להיעלם תחת הכותרת "מחדל אבטחת התעופה", אלא לדרוש ולהעמיק אל תוך סיפור הרבה יותר גדול: מה המחיר האמיתי שכולנו משלמים על ההשחתה השיטתית של השירות הציבורי, ושל משרד התחבורה בפרט, בשנים האחרונות?
תחת רגב הפך משרד התחבורה בשנים האחרונות לסמל בולט של העדפת הנאמנות הפוליטית על פני המקצועיות, משרד שבו פעם אחר פעם קודמו מקורבים, לא פעם על חשבון אנשי מקצוע מנוסים שהראו להם את הדלת החוצה.
את המחיר של התהליך הזה אנחנו מתחילים לראות עכשיו.
הטור המלא:
https://bit.ly/4y5sn2N
