13/04/2026
קטעים מזכרונותיו של שלום קופר
בהיותו מדריך ילדים בגטו בלודז'
בבית היתומים המרישין אשר בגטו לודז'
.. לא אשכח את הרשלה בן השש, היה לו בקבוצה אח מבוגר ממנו. גם הוא קיבל מנת מרק כמו כולם, והיה מורעב כמוהם, אבל כל יום הוא בכה ועשה הצגה:
- אני לא רוצה את המרק על צלחת, אני רוצה אותו בדלי!
היה נדמה לו שבדלי המנה תהיה יותר גדולה והוא היה אוכל את המנה מהדלי. המרק שאכל כבר היה קר. הילדים צחקו לו, אבל הוא בשלו. ואני – ליבי נצבט גם היום, כמו אז. כאבתי את מצבו שיש בו מן הטרגדיה הגדולה של כולנו... גם היום, כשאני מספר את סיפורו, אני מתרגש...
* * *
.. בליל שבת, שרנו שירי שבת ו"לכה דודי לקראת שבת..." ואיז'ו שר כמו חזן.
בשבת היינו שרים זמירות לשבת ויוצרים לנו "עונג שבת" עם געגועים ותקווה לחיים אחרים. בהשראת השירים האמנו שהרע יחלוף ושיש לנו בשביל מה לחיות.
הילדים אהבו את השעות האלה, את היחד על יד התנור בחורף ולאור השמש בקיץ.
דמיינתי עם "הילדים שלי" כאילו חיים במציאות אחרת. יצרתי לעצמי מן אילוזיות.
באמצעות השיחות, ההצגות, הריקודים והשירים חיינו כאילו חיים אחרים...
.. בחורף הקשה של 1942, ביקשה ממני מרקלובה, גם היא מחנכת, לבוא אל ביתן הילדים הקטנים שבטיפולה ולעבוד איתם על הכנת הצגה. המטרה היתה להחזיר להם מעט משמחת הילדות ולהשכיח לשעה קלה את רעבונם. עשיתי זאת ברצון. פעמיים שלוש בשבוע הייתי בא אליהם, יושב עימם במעגל על הרצפה, ותוך משחק הכנתי איתם הצגה – אגדה סינית עם הרבה שירה וריקודים. השעות שביליתי איתם היו לי רגעי אושר בחיי הגטו האומללים...
* * *
.. מפוחית אחת היתה תחילתה של "התזמורת".
אחריה הגיעו לידינו, בדרך לא דרך, עוד כשש מפוחיות.
בשעות הערב לימדתי את הילדים איך להפיק צלילים
נקיים מכלי הנגינה הקטן הזה, איך לנשוף ולנשום תוך
הנגינה ולא עבר זמן רב והצלילים הצורמים הפכו לשירים
וניגונים.
הופעות "התזמורת" שלנו היו בין בתי מרישין, תוך צעידה.
כל הקבוצה היתה צועדת אחרי מנגני המפוחיות, הולכים
ושרים.
הם שרו וניגנו בשמחה את השירים שלימדתי אותם, שירים
ששרנו ב"בני-עקיבא".
מהבתים היו יוצאים הילדים ומדריכיהם, עומדים ומסתכלים
בנו ואושר בעיניהם. לשעה אחת יצאו מאלף בעיותיהם –
פצעים ורעב, מחלות ודאגות למשפחה...
ה"שפֶרֶה" – ה"Gehsperre" האקציה הגדולה בתולדות גטו לודז'
לשיא אכזריותם הגיעו הנאצים באקציה הגדולה ביותר בתולדות הגטו, שהתרחשה בחודש ספטמבר 1942, ונמשכה כמה ימים רצופים.
היה צריך "לשלוח מהגטו את האלמנט הבלתי פרודוקטיבי" כהגדרת הנאצים.
ניחתה הגזירה לשילוח כל הילדים, הזקנים והחולים.
מן הגטו שולחו מאות ואלפי אנשים אל הבלתי ידוע. משפחות הופרדו.
היה זה יום שחור.
קיבלנו פקודה להתייצב, כל קבוצה וקבוצה, במגרש של מרישין עם הילדים.
הנערים היו עם חושים מחודדים – הרגישו שיש סכנה. נתתי לארבעה-חמישה נערים מבגדיי הארוכים ואמרתי להם שינסו להסתנן לגטו בכל דרך אפשרית.
הגרמנים הגיעו למרישין במשאיות.
פעולתם הראשונה היתה לסגור את כל המבוגרים באחד המבנים, כדי שלא יפריעו להם במילוי משימתם השטנית. בכאב נקרענו מהילדים.
חיילים עמדו סביב הרחבה ומנעו מאיתנו, כל המבוגרים, להתקרב. הוכנסנו לבית גדול, מספר 1 ובו שתי קומות וסגרו אותנו בתוכו.
ברמקולים נשמעו קריאות האומרות לכל הילדים להתייצב ב"אפל-פלץ", ברחבה.
הם אספו את הילדים על המגרש, קבוצות-קבוצות.
עם בוקר הצלחנו לפרוץ את דלת המבנה, שבו נכלאנו.
שקט. דממה. מרישין ריקה. לא נשמעים קולות ילדים. בתים ריקים.
הלילה הזה, בו היינו סגורים בבניין ובו לקחו את הילדים, היה הזיכרון הקשה ביותר שלי מתקופת מרישין. ולאחריו – מחנכים, מדריכים, עוזרים ושאר מבוגרים החלו לרוץ בערבוביה, בבהלה, כל אחד לאשר ישאוהו רגליו. פניהם לגטו, לחפש את בני משפחותיהם.
רגליי נשאו אותי לפרבנטוריום, חדרי החולים בשחפת. שם שכבו שני "ילדים שלי", יונגסטר האינטליגנטי וילד נוסף. בדרך, תוך כדי ריצה, הצטרפה אליי העוזרת שלי.
המתח היה עצום. לא היה ספק שהגרמנים עומדים להגיע למקום בכל רגע וכי גורלם של הילדים החולים נחרץ.
מבחוץ נשמע רעש מכוניות. הקצינים גרמנים בפתח.
שוב הפרידו הגרמנים בינינו – המבוגרים ואנשי הצוות הרפואי – לבין הילדים,דחפו וסגרו אותנו באחד מחדרי המבנה שבקומת הקרקע.
בצעקות ריכזו את הילדים.
נשמעו צעקות של ילדים ועימן קולות של חבטות. הם לא רצו להתעסק בסחיבות וזרקו את הילדים החולים, מהקומה העליונה בה היו, דרך החלונות למשאית.
בזמן קצר מאוד הכול נגמר...
אחרי שנסעו, כשהצלחנו לפרוץ את דלת ההסגר לא היו כבר משאיות בשטח...
השעה הקצרה הזו בפרבנטוריום מלווה אותי כל חיי. זיכרונות אותם רגעים מתערבבים עם קולות הילדים ועם גופי הכלוא-סגור בחדר אחר, בלי יכולת להושיט להם יד לעזרה.
עשרות שנים, אלפי חודשים ורבבות לילות – חלומותיי צרובי כאב...
רשמה: רינה זהרוני
