01/02/2026
🎗️בכל שישי בצהריים עמדנו כאן יחד קהילה, שדבר אחד היה משותף לה - ההבנה שחייבים.ות להנכיח את החטופים.ות.
ברוחות, בחמסין, בגשמים, כשהיינו רבים.ות וכשהיינו מעטים.ות,
עם נציגי משפחות החטופים.ות ולפעמים בלעדיהםן, עם מוזיקה או בלעדיה.
🎗️היה לנו ברור - ש *'עד החטוף האחרון'* זו לא סיסמא, אלא הבטחה, ואנחנו נמשיך עד
שהחטוף האחרון יושב.
🎗️אתמול הגיע הרגע -
התכנסנו להודות לקהילה הנהדרת הזאת, שסירבה לנרמל את הטירוף.
🎗️יום שישי אחרון בהחלט בביג כרמיאל .
*שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה*🙏🏻
💛היו איתנו ציפי אהל סבתא של אלון, ניסים שאול דוד של אורון ומיכל הרמוזהקרובת משפחה של דרור אור.
סכום השבוע:
זהו סיכום השבוע הארוך בהיסטוריה (השבוע ארוך, לא הסיכום).
כמו אימא אווזה שהולכת לישון רק אחרי שכל הגוזלים נמצאים תחת כנפיה, כך גם אנחנו נשמנו לרווחה ביום שרני חזר הביתה. טוב, לא בידיוק נשמנו לרווחה, הוא גם לא בידיוק חזר הביתה. רק בערך. די מהר הורדנו את הדגלים, הסיכות, המגנטים מהאוטו. עוד יותר מהר הבנו שכל הפעולות האלה לא מביאות לנו אפילו לא טיפה של שמחה. אולי קצת הקלה, וגם היא מהולה במועקה ובצער. אולי כי האיום האיראני עדיין מרחף מעלינו והחיילים שלנו עדיין נמצאים בעזה, אולי כי נזרע כאן כל כך הרבה כאב מאז ה-7/10, אולי כי אנחנו מבינים שהיום שאחרי כל כך שונה מזה שציפינו לו. ועדיין... מעשים קטנים יוצרים שינוי גדול:
● שרון החזירה את הטבעות שלא ענדה שנתיים וחצי. ● שושי לא החליפה את מניין הימים בפרופיל שלה בסוף היום. ● סיגל יכולה להתחיל את היום ישר בעבודה בלי לעבור קודם
ברשתות. ● הגשם שטף את הסימנים שהשאירו המגנטים על האוטו שלי.
סמלי המאבק למען החזרת החטופים הם רק כאלה... סמליים, המטרה שלהם הושגה: להנכיח את החטופים עד שכולם יחזרו.
המהות, הערכים, האנשים, אוצר שלם של משמעויות עומד מאחורי המסע המפואר שעברנו ביחד. תחשבו על זה: אנחנו, המעגל הזה כאן בביג בכל יום שישי, ועוד מאות כמוהו בארץ ובעולם... זה משנה. שינו כל מי שבישלו וכיבסו לחיילים, כל מי ששיתפו חומרים בפייסבוק, כל מי שנסעו לכיכר במוצ"ש, כל מי שישבו עם האימהות במטודלה. שינו כל מי שדיברו בעד החטופים, כל מי שראו את הראיונות שלהם בעובדה או הקשיבו למשפחות בגלגלצ לקראת שבת. שינו מי שנסעו לעוטף לעזור בחקלאות, מי שתרמו בגדים, נעליים, קוסמטיקה, חיתולים, ספרי לימוד, תיקים וכל מה שהיה חסר למי שאיבדו הכל כולל הכל. שינו מי שנאלצו להתפנות מביתם והתחילו חיים חדשים במקום אחר. שינתה מי שנשארה לבד עם הילדים סבב ועוד סבב, ועוד אחד. שינו הצוותים החינוכיים שיצרו בתי ספר למפונים בכל מקום בארץ, יש מאין. שינו כיתות הכוננות. שינו מי שתלו שלטים, מי שהפגינו, מי שחתמו על עצומות, מי שתרמו למימון המונים, מי שמתנדבים במחלקות השיקום, מי שמתנדבים לא חשוב במה. שינו מי שהחזיקו את השיגרה למען כל מי שלא יכול היה.
שינו מי שנלחמו ונפצעו. מי שהשתקם וחזר לקרב. משנים מי שמתמודדים עם כאבים של הגוף והנפש. שינו מי שאיבדו את חייהם. בשבעה באוקטובר אוייב אכזר תפס אותנו בבטן הרכה, תקף אותנו בכל הכח וללא רחמים. בלי טיפה של אנושיות. ואנחנו, עם ישראל האנושי, הרים את עצמו מכל הלב, מתוך הלב. זאת מלחמת העם, מלחמה בה התערבבו העורף והחזית. אז עכשיו, ביום שאחרי, אנחנו עייפים מקרבות בכל החזיתות אבל גם יודעים שהכח האמיתי הוא אנחנו. ביום הזה נתחיל לעבד מה שעברנו, לאסוף מה שאיבדנו, לתקן מה שהתקלקל, לחזק מה שנחלש, לחבק את מי שמבקש. ניעזר במה שלמדנו על עצמנו בשנתיים וחצי האחרונות, על הכוחות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. היום שאחרי הגיע, ונכון, הוא כל כך שונה ממה שדמיינו ועדיין, הוא פה! בואו נקבל אותו בידיים פתוחות. נכון, הוא לא מתמסר בקלות... גם אנחנו לא אליו. גם זה יבוא. עד אז, חייבים להגיד בקול גדול: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.
