עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס

  • Home
  • Israel
  • Julis
  • עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
Call Directions Contact the organization

עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית -ג'ולס , מנהל מרחב צפון לשעבר ברשות האוכלוסין וההגירה , חבר דירקטוריון רשות הטבע והגנים לשעבר .

במוזיאון הדרוזי תגלו תצוגה ענקית

של כלים ורהיטים עתיקים מהעבר

הרחוק מחיי העדה הדרוזית. ישנם

מס' פינות כגון: פינת התלבושת ,

פינת כלי הקש , פינת כלי התאורה,

פינת כלי המלחמה, פינת כלי הקפה ,

פינת עבודות היד של האשה

(טוויה ,אריגה,סריגה וכו') פינת כלי

העבודה של הנגר, הסתת,המסגר

והבנאי. כמו-כן מכיל המוזיאון פינת

האירוח "הדיואן" שבו מתארחים

האנשים, כמו-כן ישנה ספריה

המכילה ספרים שנכתבו על

המורשת הדרוזית בשלוש שפות.

פינה מיוחדת במוזיאון היא פינת כלי

המטבח והתבלינים. המוזיאון מנוהל

ע"י עמותה שמטרתה להעביר את

המורשת מדור לדור, הקניית ערכים

לנוער , מפגשי עדות, להכיר אחד

את השני, מפגשים למען השלום

ודו-קיום המתבסס על כיבוד הזולת,

פיתוח אמצעים לימודיים להקניית

ידע על אורח חייהם של הדרוזים.

ישנה אפשרות לבקר במס' אתרים

חשובים ומעניינים בכפר ג'ולס כגון:

קבר השייח' הצדיק עלי פארס

עליו השלום. קבר השייח' המנוח

אמין טריף שהנהיג את העדה שנים

רבות. כיפת הנביא שועייב

המטופחת עליו השלום .

גן אל מונא (הגן הקסום) השייך

למר נאג'י עבאס, חוויה בלתי נשכחת.

בית בד ישן וחדש השייך למר נעים

שנאן שמהווה אטרקציה מיוחדת

במינה. מערת הנטיפים שבה

התבודד השייח' הצדיק עלי פארס .

(טיול רגלי מהנה בין הרי הגליל

המקסימים). ישנה אפשרות

לאכול אוכל דרוזי מסורתי באחת

המסעדות הקרובות לג'ולס

(בקרוב תיפתח מסעדה בכפר).

לתיאום מראש נא ליצור קשר עם:

נבואני סעיד-050.6204457

סיפורים מהמורשת הדרוזיתהאיש שתפילתו נעניתהשייח' אבו סלמאן חוסיין דרביהבין הרי הלבנון, במקום שבו העננים נושקים לפסגות ורו...
24/10/2026

סיפורים מהמורשת הדרוזית

האיש שתפילתו נענית

השייח' אבו סלמאן חוסיין דרביה

בין הרי הלבנון, במקום שבו העננים נושקים לפסגות ורוח הערב נושאת את ריח האדמה, יש אנשים שחייהם דומים לנר שקט: אין הם מבקשים להאיר את עצמם, ובכל זאת אורם מגיע אל לבבות רבים. ביתם צנוע, דבריהם מעטים, אך תפילתם עולה מתוך לב טהור, ומותירה אחריה נחמה ותקווה.

כזה היה, על פי המסופר בפי מכיריו ומוקירי זכרו, השייח' אבו סלמאן חוסיין דרביה מן הכפר עין ג'רפא שבלבנון. איש אמונה וענווה, אשר נודע בכינויו: "האיש שתפילתו נענית".

עין ג'רפא שוכנת בנפת חאצביא שבמחוז א-נבטיה, בגובה של כתשע מאות מטרים מעל פני הים, ובמרחק של כמאה ועשרה קילומטרים מביירות. זהו כפר דרוזי קטן, שמספר תושביו, לפי התיאור שנמסר, אינו עולה על כשלושת אלפים נפש. אליו משתייכת גם חוות א-סלאמיה, הסמוכה לעיירה אל-מארי. בקרבתו נמצאים בתי התפילה המקודשים של אל-ביאדה, ובכפר עצמו מצוי אתר ההנצחה והביקור לזכר השייח' אבו קאסם מוחמד מרעי.

בתוך נוף זה חי השייח' חוסיין דרביה, וממנו יצא שמו למרחקים. בפי הבריות עברו סיפורים על מידותיו, על חסדיו ועל נפלאות שיוחסו לתפילותיו. אנשים פנו אליו בשעת דאגה ומצוקה, ביקשו ברכה ליקיריהם ונחמה לנפשם, ומצאו אצלו אוזן קשבת ולב רחום.

בעיני אוהביו היה איש של טוהר ואור, סמל ליראת שמיים, לנאמנות ולנדיבות. אמונתו לא נותרה בגדר מילים בלבד; היא ניכרה ביושרו, ברוך דיבורו ובדרך שבה נהג בזולתו. מתון היה בהליכותיו, נדיב ברוחו וצנוע באורחות חייו. הוא ביקש את קרבת הבורא, והבריות מצאו בקרבתו שלווה.

מסופר כי בבתים רבים נשמרו קמעות וכתבי תפילה שקיבלו מידיו. בעליהם ראו בהם ברכה וביטוי לתפילה על שלומם, על ילדיהם ועל בתיהם ורכושם.

אחד הסיפורים שנקשרו בשמו סופר בעקבות הפיצוץ הגדול בנמל ביירות. אישה דרוזית, בעלת חנות בעיר, סיפרה כי חנותה לא נפגעה, אף שמבנים סביבה ניזוקו קשות ואף קרסו. לדבריה, בחנות היה מונח קמע שקיבלה מן השייח'. אחיה, המתגורר בארץ, מסר את סיפורה, והיא עצמה הייתה משוכנעת כי ברכת התפילה שבקמע שמרה עליה ועל חנותה. כך נשמר המעשה בפיה ובעיני משפחתה כעדות לחסד שחוותה בשעת אסון.

תפילה של אב, ובשורה ממרחקים

בין המעשים שסופרו על השייח' נחרת במיוחד סיפורו של אב נוצרי שבא אליו מאוסטרליה.

בנו של האיש היה משותק, ולפי המסופר, הרופאים ובתי החולים לא הצליחו להביא לרפואתו. בלב כבד ובתקווה שעוד נותרה בו, פנה האב אל השייח' וביקש שיתפלל למען בנו.

השייח' הקשיב לבקשתו ואמר ברוך:

"מי ייתן וירפא אלוהים את שבר לבך וישלח רפואה לבנך. הן הוא על הכול יכול."

אך סיים את דבריו, והטלפון הנייד שבידי האב צלצל.

על הקו הייתה אשתו. כששמע את קולה, נחרד לבו; לרגע חשש כי היא מתקשרת לבשר לו את הנורא מכול. הוא הקשיב בנשימה עצורה, ואז השתנתה הבעת פניו.

הבשורה הייתה אחרת: בנם חש בטוב יותר, ובמצבו ניכרו סימני שיפור.

האב פרץ בבכי של הקלה והתרגשות. הוא סיפר לשייח' את ששמע, הודה לו מעומק לבו ונפרד ממנו לשלום.

כך סופר המעשה בקרב מוקירי השייח': מפגש בין כאבו של אב, תפילה כנה ובשורה שהגיעה בשעה שבה היה הלב זקוק לה יותר מכול.

הלשון שנאלמה ולמדה להודות

מעשה נוסף שסופר עליו נגע לכוחה של הלשון, ולעיתים גם לסכנה הטמונה בה.

יום אחד, בעודו בביתו, שמע השייח' מריבה חריפה בין שניים משכניו. הקולות הלכו וגברו, ומילים גסות ופוגעות הפרו את שלוות המקום.

יצא השייח' מביתו, ניגש אל השניים וביקש מהם לחדול מן הריב.

אחד מהם נענה לדבריו והשתתק. האחר הוסיף לצעוק, ואף הגביה את קולו והמשיך בדיבורו הפוגע.

השייח' הצטער וכעס על התנהגותו, ופנה אליו בתקיפות:

"השתתק!"

על פי המסופר, באותו רגע נאלם האיש ולא הצליח עוד להוציא מילה מפיו.

משנודע הדבר לאשתו, באה אל השייח' והתחננה לפניו שיסלח לבעלה ויתפלל להשבת קולו ובריאותו.

השייח' השיב לה:

"הוא ישוב לדבר, ברשות האל יתברך, ובלבד שיחדל מן הדיבור הגס והפוגע."

שבה האישה אל בעלה ומסרה לו את הדברים. האיש קיבל אותם בהכנעה, התחרט על התנהגותו וגמר בלבו לשמור על לשונו.

ולפי המסורת שסופרה על המעשה, שב אליו קולו. הפעם היו המילים שעלו על שפתיו דברי הודיה ושבח לבורא.

השייח' שמח על כך. שמחתו הייתה על אדם ששב לדבר ועל לב שלמד לבחור את מילותיו.

אור הנשאר בלבבות

השייח' אבו סלמאן חוסיין דרביה נשא אישה, וזכה לבת טובה ולשני בנים שנודעו במעלותיהם.

בבוקר יום 31 ביולי 2005 הלך לעולמו, והוא כבן תשעים וארבע. חייו באו אל קצם, אך זכרו הוסיף להתקיים בתפילות, בסיפורים ובאהבת האנשים שהוקירו אותו.

סיפורו מזמין אותנו להתבונן בכוחה של אמונה הנלווית לחסד, ובאחריות הטמונה בכל מילה היוצאת מפינו. תפילה כנה מעניקה לאדם כוח לשאת את כאבו, ומילה טובה עשויה לפתוח בלב חברו שער של תקווה. הלשון יכולה לפצוע, אך יכולה גם לנחם, להשכין שלום ולהודות.

זהו מוסר ההשכל העולה מזכרו של השייח': לשמור על טוהר הלב, לנהוג בענווה ולכוון את הדיבור לטוב. כי האדם מותיר אחריו את החסד שעשה ואת האור שהדליק בלב זולתו.

יהי זכרו ברוך, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים, ויהיו מידותיו הטובות מקור השראה לכל המזכירים את שמו.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
24 אוקטובר 2026

סיפורים מהמורשת הדרוזיתגדולתה של סליחהסיפורו של השייח' עקל ורעייתו אצילת הנפשיש פצעים ששום תחבושת אינה יכולה לרפא, ויש כ...
24/10/2026

סיפורים מהמורשת הדרוזית

גדולתה של סליחה

סיפורו של השייח' עקל ורעייתו אצילת הנפש

יש פצעים ששום תחבושת אינה יכולה לרפא, ויש כאבים שהזמן רק מלמד את הלב לשאת בשקט. אך לעיתים, דווקא מתוך האבל העמוק ביותר, עולה אור של חסד; אור שאינו מוחק את העבר, אך מונע ממנו להחשיך גם את העתיד. כזה הוא סיפורם של השייח' עקל ורעייתו, אשר העמידו את אנושיותם במבחן קשה מנשוא, ובחרו להשיב לכאב בחמלה.

באחד הכפרים הדרוזיים בלבנון התגוררה משפחה מכובדת, ששמה הטוב נישא בפי כול. בני הבית נודעו באמונתם, בצניעותם ובנכונותם להושיט יד לכל נזקק. לא בדברי שבח רכשו את לב הבריות, אלא במעשים שקטים: בעזרה לאלמנה, בדאגה ליתום, בהכנסת אורחים ובפיוס בין שכנים.

בראש המשפחה עמד השייח' עקל, אדם שכבר עבר את שנתו החמישים. הוא היה אמיץ ונדיב, איש עצה ותבונה, שמעולם לא נעל את דלתו בפני מבקש עזרה. תושבי הכפר ראו בו כתובת לצרותיהם ומשענת בשעת דחק. כשהתגלע סכסוך, פנו אליו; כשנזקק אדם לעצה, בא אל ביתו; וכשפקד אסון אחת המשפחות, היה השייח' מן הראשונים שהתייצבו לצידה.

מעמדו לא נשען על הון או על כוח, אלא על האמון שנתנו בו הבריות.

כך התנהלו חיי הכפר במשך שנים, עד ששב אליו אחד מבניו, אדם בשם אבראהים. שנים רבות קודם לכן היגר לאפריקה, ושם הצליח בעסקיו, צבר רכוש רב והיה לאיש עשיר.

קרוביו קיבלו את פניו בשמחה וערכו לכבודו קבלות פנים. אבראהים פתח את ידו וחילק מכספו לעניים ולנזקקים, ורבים הודו לו על נדיבותו. ואולם, עם הזמן החלו תושבי הכפר להיחלק לשני מחנות: אלה שהוסיפו לראות בשייח' עקל את מנהיגם, ואלה שנמשכו אל אבראהים ואל האפשרויות שפתח בפניהם עושרו.

מה שהחל כהבדל בדעות הלך ונעשה יריבות. לחישות עברו מבית לבית, מילים קשות נאמרו בחצרות, וידידויות ישנות נסדקו. במקום שישבו בו שכנים יחדיו, החלו אנשים לשאול לאיזו קבוצה משתייך כל אחד מהם.

וכך מצאה המחלוקת פתח בלבבות, עד שפרצה בגלוי.

יום אחד התלקח עימות בין שני המחנות. קולות הכעס גברו על קולות התבונה, מקלות הונפו, ונשמעו גם יריות. בתוך המהומה נפל בנו היחיד של השייח' עקל, צעיר אמיץ ואהוב, שחייו עוד היו לפניו.

בבת אחת נדמו כל התקוות שנרקמו סביבו.

האבל ירד על הכפר כולו. גם מי שלא נמנו עם מקורבי השייח' הרכינו ראש לנוכח האסון. רבים נלקחו לבית הסוהר בעקבות הקרב, אך שום מעצר ושום חרטה לא יכלו להשיב את הבן אל הוריו.

בבית השייח' נותר מקום ריק, וכאב שאין לו מילים. האב נשא את יגונו בדומייה, והאם חיה עם הגעגוע בכל שעה משעות היום.

אלא שהאבל לא השכין שלום בכפר. בין תומכי השייח' היו שנשבעו לנקום את דמו של הבן לכשתיקרה בדרכם ההזדמנות. הפחד השתרש בחיי התושבים, והכפר, שבעבר היה בית משותף לכולם, איבד את שלוותו.

כשנה לאחר אותו אסון נאלץ אבראהים לשוב לאפריקה, כדי להסדיר את עסקיו, לסיים את ענייניו ולאסוף את רכושו לקראת חזרתו הסופית למולדת. הוא יצא לדרכו והשאיר בכפר את אשתו ואת בנם בן העשר.

באחד מלילות החורף, כשהגשם הכה בגגות והקור חדר מבעד לסדקים, חלה הילד. מצבו הלך והחמיר, ואמו הזעיקה את רופא הכפר.

הרופא בדק אותו ופניו הרצינו.

״הילד זקוק לניתוח דחוף,״ אמר. ״אין ביכולתי לבצע אותו כאן. חייבים להעבירו לבית חולים בביירות, שם מצויים הרופאים והציוד הדרושים. אסור להתמהמה.״

חרדה אחזה באם. בעלה היה הרחק מעבר לים, ובנה היחיד שכב לפניה חולה וחסר אונים. היא ביקשה למצוא דרך להעבירו לבית החולים, אך בכפר לא נמצאה מכונית שאפשר היה לשכור. הכפר הסמוך היה מרוחק, והדרך אליו נעשתה מסוכנת בשל הגשם, הבוץ והקור.

האם ביקשה מאנשים לצאת לשם ולהביא רכב, אך איש לא הסכים להסתכן בדרך באותו לילה.

השעות חלפו, והילד הלך ונחלש.

היא ישבה ליד מיטתו, הביטה בפניו ובכתה. הנוכחים סביבה שתקו; גם בפיהם לא נמצאה עצה.

ולפתע נשמע מבחוץ קול מנוע.

מכונית התקרבה אל הבית, האטה ונעצרה ליד הדלת.

הייתה זו מכוניתו של השייח' עקל.

כעבור רגע נכנסה אל החדר רעייתו. היא ניגשה אל האם החרדה, בירכה אותה לשלום ואמרה בקול רך:

״שמעתי שאת זקוקה למכונית. קחי את מכוניתנו והסיעי את בנך לבית החולים. אני מתפללת לאלוהים ולנביא שועייב, עליו השלום, שישוב אלייך בריא ושלם.״

לרגע לא הצליחה האם להשיב. לפניה עמדה האישה שבנה היחיד נהרג בידי אנשי המחנה של בעלה; האישה שיכלה להסתגר בכאבה, להפנות את פניה ולומר שאין הדבר נוגע לה.

אך היא באה.

האם קמה, חיבקה אותה ופרצה בבכי.

״את אצילת הנפש מכל הנשים שהכרתי,״ אמרה בקול חנוק. ״לעולם אזכור את חסדך ואת טוב ליבך.״

מיהרו הנוכחים לשאת את הילד אל המכונית, והאם יצאה עימו לביירות. שם קיבל את הטיפול שהיה זקוק לו, נותח, ולאחר שהחלים שב עם אמו אל הכפר.

אור החיים חזר אל פניו, ועימו שבו הנשימה והתקווה אל בית אמו.

לא עבר זמן רב, והיא לקחה את בנה אל ביתו של השייח' עקל. הפעם לא באה מתוך חרדה, אלא מתוך הכרת טובה. היא ביקשה להודות שוב לרעיית השייח', וגם הילד עמד לצידה והודה לאישה שעזרה להציל את חייו.

במהלך השיחה הביטה האם במארחת שלה ושאלה:

״אמרי לי, מה הביא אותך לנהוג בי בחסד כזה? הרי בנך נהרג בידי אנשיו של בעלי. כיצד הצלחת לגמול לנו טובה אחרי הרעה שנגרמה לכם?״

רעיית השייח' השיבה בשקט:

״מי שמכיר את אמונתו, ומקבל ברצון את גזרת בוראו, מוצא כוח לשאת גם את הקשה שבייסורים. ומי שיודע שכולנו אחים, מבין שכאב של אם אחת אינו זר לאם אחרת.״

היא השתתקה לרגע. עיניה נמלאו דמעות, אך קולה נותר יציב.

״אינך יודעת איזה צער פקד אותי כאשר נהרג בני. את החלל שנותר בליבי אין איש רואה במלואו. אבל כששמעתי שבנך חולה ושחייו בסכנה, ידעתי איזה פחד את חשה. חשבתי עלייך יושבת ליד מיטתו, כפי שאני ישבתי לצד בני, ולא יכולתי להניח לך לעבור לבדה את הדרך הזאת.

״לכן שלחתי לך את מכוניתנו. רציתי להקל עלייך, להציל את בנך ולעשות מעשה טוב למען נשמתי. ביקשתי מן האל שיסלח לנו על חטאינו, ויהיה בעזרך וישמור על ילדך.״

האם ובנה הקשיבו לדבריה בדמעות. בחדר הצנוע ההוא, במקום שבו שכן אבל כה כבד, נמצאה גם חמלה רחבה דיה להכיל את כאבו של הזולת.

כעבור חודש שב אבראהים מאפריקה. אשתו סיפרה לו על מחלת בנם, על הלילה הסוער ועל המכונית שנעצרה ליד פתח ביתם בשעה שכבר כמעט אפסה תקוותה.

הוא שמע כיצד רעיית השייח' באה לעזרתם, וכיצד דיברה על כאבה ועל רצונה לחסוך אותו מאם אחרת.

הדברים טלטלו אותו.

אבראהים אסף את אנשיו והלך עימם אל בית השייח' עקל. שם ביקש את סליחתו והביע את חרטתו. בפני הנאספים הכריז כי השייח' עקל ראוי להיות מנהיג הכפר, בזכות מעשיו, מידותיו ורוחה הסלחנית של רעייתו.

העושר שהביא עימו מאפריקה הקנה לו תומכים רבים, אך באותו יום למד להכיר עושר מסוג אחר: גדלות נפש הנבחנת דווקא בשעה שבה הלב פצוע.

וכך, במקום שבו הולידה המחלוקת מוות, פתח מעשה של חסד דרך לפיוס. זכר הבן לא נמחה, ואבל הוריו לא נעלם, אך לצידו נולדה האפשרות לעצור את מעגל הנקמה ולהשיב לכפר מעט משלוותו.

מוסר ההשכל

גדולתו של אדם ניכרת ביכולתו להושיט יד גם כשהיא רועדת מכאב. רעיית השייח' לא שכחה את בנה ולא הקלה בחומרת האסון שפקד אותה; היא בחרה להציל ילד אחר, משום שהכירה היטב את ייסוריה של אם. במעשה אחד לימדה כפר שלם כי אפשר לכבד את זכר המתים גם בשמירה על החיים, וכי לעיתים חסד שקט פותח שער ששנים של כעס לא הצליחו לפתוח.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
24 אוקטובר 2026

סיפורים מהמורשת הדרוזיתהשליח עמאר - אור האמונה שלא כבהיש היוצאים לדרך ובידם חרב, ויש היוצאים אליה ובליבם אור. אולם יש מי...
22/10/2026

סיפורים מהמורשת הדרוזית

השליח עמאר - אור האמונה שלא כבה

יש היוצאים לדרך ובידם חרב, ויש היוצאים אליה ובליבם אור. אולם יש מי שנושאים את שניהם, ובשעת המבחן מניחים את החרב בצד ודבקים באמת לבדה. גופם עשוי ליפול בדרך, אך אור אמונתם מוסיף להאיר בלבבות גם לאחר דורות.
על פי המסורת, חסן מַעְ׳רִבִּי עמאר, שנודע בשם השליח עמאר, היה מן השליחים הבולטים של אמונת הייחוד. אביו נמנה עם מנהיגי שבט כתאמה ועם נכבדיו, ולפני הבן הייתה פתוחה הדרך לחיי מעמד ורווחה. ואולם חסן נענה לקריאת הייחוד, עזב את ארצו, לוב, ויצא למצרים.
שם נכנס אל דאר אל־חכמה, בית החוכמה, למד מתורתם של יודעי האל והתקדם בדרגות הלימוד והשליחות. אומץ ליבו, מסירותו ומשמעתו הקפדנית הקנו לו מקום נכבד בקרב נושאי הבשורה. הוא היה למגדלור של אמונה ולמגן נאמן של דרכה, ולימים נזכר כאחד מגדולי חללי אמונת הייחוד, אשר נפלו כשזכר האל על שפתותיהם, אורו בליבם ודברו לנגד עיניהם.
מולאנא בהאא א־דין, עליו השלום, בחר בעמאר לביצוע שליחויות רחוקות וקשות. הוא ראה בו אמונה מאירה, הכרה איתנה ונכונות לעמוד לצד האמת גם בשעת סכנה.
באותם ימים הגיעו למצרים ידיעות מדאיגות מוואדי א־תים שבלבנון. לפי המסופר, היו שם אנשים שסטו מדרך הייחוד, הפרו את כללי המוסר והפיצו בקרב המאמינים אורחות חיים של הפקרות. לנוכח הידיעות הללו הוחלט לשלוח אליהם דברי תוכחה ולהשיבם אל דרך האמונה והברית.
הסיפור מדגיש כי דרך הייחוד אינה מתירה שימוש בכוח אלא לשם הגנה על הנפש ולשם הגנה על הכבוד והאדמה. משום כך ביקשו תחילה לפעול באמצעות שליחים נאמנים, בכוח הדברים, ההדרכה והתוכחה.
לשליחות זו נבחרו שניים. האחת הייתה הסיידה סארה, שנודעה בצניעותה ובטוהר מידותיה. היא נשאה את האיגרת ויצאה אל ואדי א־תים דרך הר הלבנון, בלוויית אביה, השייח׳ אבו חסן תקי, אחיו של מולאנא בהאא א־דין עלי בן אחמד א־סמוקי א־טאאי, עליו השלום.
בכל מקום שבו עצרה בדרכה קראה לאמונת הייחוד. בשעות הערב כינסה נשים, לימדה אותן ועודדה אותן להתמיד בעבודת הבורא, לנהוג בסבלנות ולגלות אומץ לנוכח הניסיון. היא מילאה תפקיד חשוב בחיזוק הנשים המאמינות ובהעמקת ידיעותיהן.
לזכרה נודעו שני אתרים קדושים: האחד בקרבת הכפר דהר אל־אחמר שבוואדי א־תים, והאחר בדרך המובילה ליישוב שארון שבנפת עאליה בלבנון.
השליח השני היה עמאר.
בשנת 418 להג׳רה יצא עמאר רכוב על סוסו לעבר ואדי א־תים. עימו היו חרבו, אמונתו ואיגרת תוכחה מאת מולאנא בהאא א־דין, עליו השלום, שיועדה לסֻכַּיְן ולאנשיו, אשר סטו מדרך הייחוד.
בהגיעו לעמק היה זר למקום ולא הכיר את תושביו ואת דרכיו. הוא שאל על הכפר בכיפא, ושם התארח בבית השייח׳ אבו אל־ח׳יר סלאמה. לאחר שגילה למארחו את מטרת בואו, הבין השייח׳ איזו סכנה מרחפת מעל אורחו, שכן לסוכיין היו מודיעים ואנשי סוד שעקבו אחר הנעשה באזור.
השייח׳ יעץ לעמאר להשאיר בביתו את החרב ולצאת לפגישה בלתי חמוש, כביטוי לרצונו בשלום וכדי למנוע כל עילה להתגרות.
עמאר קיבל את העצה.
הוא הניח את חרבו ויצא לפגוש את סוכיין בכפר כוכבא, כשאיגרת השליחות בידו ואמונתו בליבו.
סוכיין ישב בין אנשיו. כשראה את האיגרת סבר תחילה כי מדובר בכתב מינוי שנשלח לכבודו, וביקש מן השליח לקרוא אותה בקול. עמאר פתח וקרא את האיגרת שנודעה בשם ״לשון המאמינים״. עד מהרה התברר לשומעים כי דבריה אינם דברי שבח, אלא תוכחה וקריאה לשוב אל דרך הישר.
זעמם התלקח. הם התנפלו על השליח, כבלו אותו, היכו אותו והחזיקו בו בשבי.
אולם גם בשביו לא נשברה רוחו של עמאר. הוא דיבר באומץ ובבהירות, הזכיר להם את דברי הקודש ואת הברית שקיבלו על עצמם, וקרא להם לשוב ולקיים את מצוות אמונת הייחוד. הוא הזכיר את חובתם כלפי האל, שליחו, האימאם ובעלי המעלות הרוחניות, והפציר בהם לחדול מדרכם.
בדבריו היו אזהרה ותקווה גם יחד. הוא הזהיר מפני עונשם של עושי העוול, אך גם הבטיח כי דרך הרחמים והמחילה עודנה פתוחה בפני השבים בכנות. הוא קרא להם לחזור אל חיי צניעות, פרישות ועבודת הבורא, ולהתרחק מן השכרות, ההפקרות והמרי.
עמאר נשאר איתן באמונתו, השלים עם גורלו ובטח בבוראו. הוא לא נסוג מעדות האמת ולא נכנע ללחציהם.
לבסוף נועצו שוביו זה בזה. הם נטלו את בגדיו ואת רכושו, חזרו והיכו אותו וגירשו אותו מן המקום. אך בטרם הספיק להתרחק מכוכבא, השיגו אותו והרגוהו. את גופתו הסתירו מתחת לגל אבנים, בתקווה שמעשיהם לא יתגלו ושלא יידרשו לתת עליהם את הדין.
לאחר שחילקו ביניהם את אשר גזלו, שבו אל סוכיין וסיפרו לו על מעשיהם.
״האם שרפתם את הגופה?״ שאל.
״לא ציווית עלינו לעשות זאת״, השיבו.
הוא הורה להם לחזור ולשרוף אותה. אלא שכאשר שבו למקום, לא הצליחו לזהות את גל האבנים שמתחתיו הסתירו את עמאר. גלי האבנים שבסביבה נראו דומים זה לזה, ולאחר שחיפשו לשווא עזבו את המקום.
כאן מוסיפה המסורת ומספרת על השגחת הבורא, ששמרה על כבודו של עמאר ועל טוהר גופו.
כעבור זמן עברה בקרבת המקום שיירת בדואים בדרכה לארץ ישראל, ובה סוסים וגמלים. סמוך לגלי האבנים כרעה אחת הנאקות וסירבה להמשיך. בעליה ניסה להקימה, ואנשי השיירה באו לעזרתו, אך בכל פעם שקמה שבה אל אותו מקום ורבצה בו.
בעודם תוהים על התנהגותה, עלה באפם ניחוח מן האבנים. הם החלו לפנות אותן, עד שגילו את גופתו של השליח הצעיר.
אחד מבעלי הדעת שבחבורה אמר:
״אין ספק כי לפנינו גופו של איש צדיק, או של אדם שנעשה לו עוול. נישא אותו על גב הנאקה הזאת, ובמקום שבו תכרע נביא אותו לקבורה. כך נעשה עימו חסד ונזכה בשכר על מעשינו״.
הם עטפו את גופתו בבד והניחו אותה על גב הנאקה. השיירה המשיכה בדרכה עד שהגיעה אל עמק החולה. שם, באחת מפינותיו של העמק הרחב, כרעה הנאקה ורבצה על הארץ.
אנשי השיירה הורידו את הגופה וקברו אותה במקום. לפני שהמשיכו במסעם סיפרו לכמה מתושבי האזור את אשר אירע. לימים נבנה שם אתר קדוש לזכרו של עמאר, ואנשים החלו לפקוד אותו, להתפלל ולבקש ברכה.
גם בכפר בכיפא, שבו התארח עם הגיעו לעמק, הוקם אתר קדוש לזכרו. לפי האמונה המקומית, נשמרים בו כמה מן החפצים שהשאיר בבית השייח׳ אבו אל־ח׳יר סלאמה לפני צאתו לשליחותו האחרונה.
המסורת מספרת עוד כי האנשים שהשתתפו בהריגתו התכנסו לימים בבית בכפר שעירה, לצורך עניין שלא היה קשור לדת. במהלך התכנסותם נסדק המבנה, אבניו התמוטטו עליהם ואיש מהם לא ניצל. בעיני מוסרי הסיפור היה זה ביטוי למשפט שמיים ותזכורת לאמרה:
״האל מאריך אפו, אך אינו מזניח את הדין״.
וכך נותר עמאר בזיכרון הדורות: שליח שיצא לדרכו מתוך מסירות, הניח את חרבו מתוך בקשת שלום, ושמר על אמונתו גם כשניטלה ממנו חירותו. קולו הושתק, אך סיפורו המשיך לעבור מפה לאוזן, להזכיר כי אומץ לב נבחן גם ביכולת לעמוד מול עוול בלי לוותר על המצפון.
ומוסר ההשכל העולה מן הסיפור הוא שהאמונה מחייבת את האדם ליושר, לאחריות ולשמירה על כבוד הזולת. מי שבידו כוח נבחן בדרך שבה הוא נוהג בחלש ובאורח הבא אליו בשלום; ומי שנושא אמת בליבו נבחן בנאמנותו לה בשעת קושי. מעשה החסד של אנשי השיירה מוסיף לכך לקח אנושי פשוט ועמוק: גם אדם זר יכול להשיב לנפגע את כבודו, ובמעשה אחד של חמלה להאיר דרך שהחשיך בה העוול.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
22 אוקטובר 2026

סיפורים מהמורשת הדרוזיתצפוואנה עובדת האלסיפורה של אמונה שהפכה אש לפרחים וגאווה להכנעהיש אור שאין בכוחן של חומות להסתיר, ...
22/10/2026

סיפורים מהמורשת הדרוזית

צפוואנה עובדת האל

סיפורה של אמונה שהפכה אש לפרחים וגאווה להכנעה

יש אור שאין בכוחן של חומות להסתיר, ויש תפילה שאין בכוחם של מלכים להשתיק. לעיתים נישא האור הזה בליבה של נערה צנועה, שאין בידה חרב ואין ברשותה אוצר, אך נפשה מלאה אמונה. וכאשר ניצבת אמונה זכה מול לב קשה, עשויה לחולל בה תפילה חרישית את אשר לא יחוללו אלף חרבות.
מסופר על נערה ושמה צפוואנה, שעבדה את האל האחד, הכול יכול. יומם ולילה הזכירה את שמו, התפללה אליו ודבקה באהבתו.
אדונה היה עובד אלילים. תפילותיה הרבות ותחנוניה לבורא עוררו את כעסו, עד שהחליט למכור אותה. הוא מסר אותה לידי סוחר וציווה עליו:
״הכרז עליה למכירה, ומנה באוזני הקונים את כל מגרעותיה!״
לקח אותה הסוחר אל עיר המלך והכריז עליה בשוק, כשהוא מונה את מגרעותיה כפי שנצטווה. המלך, שישב על כיסא ברזל והיה קשה לב ועיקש, הבחין בנערה ושאל:
״מה מחירה של השפחה הזאת?״
״עשרים דינרים, אדוני המלך״, השיב הסוחר.
שילם המלך את מחירה, הביט בה ושאל:
״איזו מלאכה את יודעת לעשות?״
השיבה צפוואנה:
״יודעת אני לעשות את כל מלאכות הבית.״
ציווה המלך להכניסה אל אגף הנשים שבארמונו.
גם שם לא חדלה צפוואנה מתפילתה. בין מלאכה למלאכה הזכירה את שם האל האחד, ובכל שעות היום והלילה נשמע קולה כשהיא משבחת את בוראה. אט אט החלו בני המלך, עבדיו ושפחותיו להקשיב לדבריה, עד שגם הם הצטרפו אליה, ייחדו את האל וחזרו על דברי תפילתה.
יום אחד בא נער משרת לפני המלך ואמר:
״אדוני המלך, בניך ובני ביתך, עבדיך ושפחותיך, החלו לעבוד את האל האחד. כולם אומרים את הדברים שאומרת השפחה!״
ציווה המלך להביא אליו את צפוואנה ושאל אותה:
״צפוואנה, מה הדבר הזה ששמעתי עלייך?״
השיבה בשלווה:
״אכן, אדוני הקטן, אמת הדבר ששמעת.״
המלך נדהם.
״וכי יש לך אדון קטן ואדון גדול?״ שאל.
״כן״, השיבה. ״אדוני הגדול הוא האל האחד, הכול יכול, שאין אלוה מבלעדיו. הוא שברא אותי ואותך, וברא את השמיים ואת הארץ ואת כל אשר ביניהם בשישה ימים. אין דבר שנבצר מיכולתו.״
דבריה עוררו במלך רצון להעמיד את אמונתה במבחן. הוא הביא שקיק ובו דינרי זהב, חתם אותו בחותמו ואמר:
״צפוואנה, קחי את השקיק הזה ושמרי עליו היטב.״
לקחה צפוואנה את השקיק והניחה אותו במקום שמור בחדרה.
כעבור ימים אחדים ציווה המלך על אחד ממשרתיו להיכנס בחשאי לחדרה ולהביא אליו את השקיק, בלי שידע איש על כך. המשרת עשה כמצוותו ומסר את השקיק למלך.
לקח המלך את הזהב, ירד אל הים ואמר לבעל סירה:
״השיטני אל לב הים.״
כאשר התרחקו מן העיר, פתח המלך את השקיק והשליך את הדינרים למים, אחד אחר אחד. לאחר מכן קרע את השקיק והשליך גם אותו אל הים.
בליבו אמר:
״אם יש לנערה הזאת אל גדול, יאסוף את הדינרים וישיבם כפי שהיו. ואם לא, אגזור עליה עונש מוות.״
שב המלך לארמונו ולא גילה לצפוואנה דבר.
ומסופר כי האל ציווה על המלאכים הממונים על הים לאסוף את הדינרים ולהשיבם אל השקיק כפי שהיו בראשונה. דג גדול שעבר במקום בלע את השקיק.
לאחר זמן הגיע דייג והשליך את רשתו למים. כאשר ביקש להעלותה, הייתה כבדה כל כך שלא הצליח למשוך אותה. הוא הביט לאחור וראה זקן בעל מראה מאיר פנים.
״עזור לי להעלות את הרשת״, ביקש ממנו, ״ואתן לך מחצית מן השלל.״
ניגש הזקן וסייע לו, וברשת נמצא הדג הגדול שבלע את השקיק.
לקח הזקן את הדג אל העיר. המלך קנה אותו ומסר אותו לצפוואנה כדי שתכין ממנו מאכל.
לקחה צפוואנה את הדג, רחצה אותו ופתחה את בטנו. לתדהמתה מצאה בתוכו את שקיק הזהב שהופקד בידיה, ובו הדינרים. הוציאה אותו והחזירה אותו למקומו.
כעבור ימים אחדים קרא לה המלך ואמר:
״צפוואנה, הביאי לי את השקיק שמסרתי לך.״
״בשם האל״, אמרה, נכנסה לחדרה והביאה אליו את השקיק.
כאשר ראה המלך את השקיק שהשליך במו ידיו אל הים, נפל ארצה והתעלף.
אולם לאחר ששבה אליו הכרתו, עדיין לא נכנע ליבו. הוא ציווה למנוע מזון ומים מחיות הטרף שבארמונו במשך שלושה ימים, ואחר כך להשליך את צפוואנה אל המכלאה שבה הוחזקו.
כאשר הוכנסה הנערה אל בין החיות, נשאה תפילה:
״אלוהיי, הגדול מכול, אתה יודע את מצבי. הצילני מחיות הטרף האלה.״
ומסופר כי החיות רבצו לרגליה ולא פגעו בה לרעה. שלושה ימים שהתה ביניהן, ושלושה ימים נשמרה בשלום.
המלך השתומם, אך נפשו לא מצאה מנוחה. בכעסו ציווה להסיק כבשן גדול ולהשליך אותה אל האש שהוכנה למענה.
בעודה נישאת אל הכבשן, אמרה צפוואנה:
״אלוהיי, הגדול מכול, אתה יודע את אשר אני נתונה בו. אין לנפשי משען בשעה הזאת אלא אתה ואהבתי אליך.״
השליכו אותה אל הכבשן וסגרו אותו עליה. שלושה ימים נותרה בתוכו, כשהיא מזכירה את שם האל האחד ומתפללת אליו.
ולפי המסופר, במקום שבו בערה האש צמחו סביבה פרחים.
בתום שלושת הימים בא המלך ופתח את הכבשן. לעיניו נגלתה צפוואנה כשהיא כורעת ומשתחווה בתפילתה, חיה ושלמה, וסביבה פריחה.
למראה הזה נפל המלך והתעלף פעם נוספת.
כששבה אליו הכרתו, נשברה גאוותו, והוא קרא:
״מאמינים אנו באל העליון והגדול, שאין אלוה מבלעדיו! בזכות הנערה הזאת נפקחו עינינו!״
ומסופר כי המלך וכל אנשי עירו האמינו באל ושבו אליו בזכות צפוואנה עובדת האל. תהא רחמת הבורא עליה ועליהם כולם.
כך נותר סיפורה של צפוואנה במסורת: נערה שנמכרה בשוק נעשתה למורת דרך למלך ולעיר שלמה. לא בכוח זרועה השפיעה עליהם, אלא בדבקותה, בשלוותה ובתפילה שלא חדלה מליבה. המלך ביקש לבחון את כוחה, ובסופו של דבר נאלץ לבחון את דרכו שלו.
מוסר השכל
ערכו של אדם אינו נקבע לפי מעמדו, עושרו או השלטון שבידו. גם בליבו של אדם חסר כול עשויים לשכון אומץ, חוכמה ואמונה המאירים את סביבתו. הסיפור מזכיר לנו לשמור על נאמנות למצפוננו בשעת קושי, ולדעת להרכין ראש כאשר האמת מתגלה לפנינו. זכירת הבורא עשויה להיות מנוחה לנפש ומשען ללב, והענווה פותחת פתח לתיקון גם במקום שבו שלטה קודם הגאווה.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
22 אוקטובר 2026

הגבורה הצומחת מן האמונהסיפורו של השייח' אל־פאדל מול איומיו של מושל דמשקיש אומץ הניכר בשדה הקרב, בין שאון החרבות ורעם הפר...
22/10/2026

הגבורה הצומחת מן האמונה

סיפורו של השייח' אל־פאדל מול איומיו של מושל דמשק

יש אומץ הניכר בשדה הקרב, בין שאון החרבות ורעם הפרסות, ויש אומץ הצומח בדממת ההרים, בלבו של אדם שאין בידו נשק, אך אמונתו איתנה כסלע. כזה היה אומץ לבו של השייח' מוחמד אבו הלאל, שנודע בכינויו "השייח' אל־פאדל".
מסופר כי בשנת 1042 להג'רה ציווה השלטון העות'מאני על אחמד פאשא אל־כוג'וק, מושל דמשק, לצאת למלחמה באמיר פח'ר א־דין אל־מעני השני. המושל ביקש להכניע את יריבו, אך שאיפותיו הרחיקו מעבר לניצחון בשדה הקרב. הוא נשא את עיניו גם אל השייח' אל־פאדל, שישב באזור הר החרמון, הרחק מתככי השלטון ומסערותיו.
השייח' היה איש דת, שהתמסר לעבודת הבורא ולהתבודדות בהרים. לא בענייני שררה עסק ולא במאבקי שליטים, אך המושל ביקש לשים עליו את ידו. הוא סבר כי אם ייפול השייח' בשבי, ייחרד לבם של בני עדתו, והם יהיו נכונים לפדותו בכסף רב. כך קיווה להשיג שתי מטרות כאחת: להכביד את ידו על הדרוזים ולמלא את כיסיו בדמי פדיונו של האיש הנערץ.
השמועה על כוונותיו של המושל הגיעה אל השייח' אל־פאדל. הוא הקשיב לדברים, והשיב בשלווה:
"שמעתי כי אחמד אל־כוג'וק אמר: 'לדרוזים יש שייח', ואם ייפול בידינו, נזכה בעבורו בממון ר".
ואני מצווה עליכם: אם יגזור האל שאפול בידיו, אל יוציא איש אפילו פרוטה אחת כדי לפדותני. אשר לנשמה, אין ידו משגת אותה; ואשר לגוף, יעשה בו כרצונו. שחרורי האמיתי אינו תלוי בו."
לאחר שאמר את דבריו, חייך השייח' והוסיף בענוותנות:
"ומה ערך יש לבואי לפניו? הרי לא אהיה בעיניו אלא כרועה עזים הבא לפני מושל."
מאחורי המילים הפשוטות עמדה רוח איתנה. השייח' לא ביקש להעמיס את גורלו על כתפי בני עדתו, ולא הסכים שיהפכו אהבתם אליו וחרדתם לשלומו למקור רווח בידי אדם חמדן. הוא הפקיד את גורלו בידי הבורא, ושמר בלבו על חירות ששום שליט לא יכול היה ליטול ממנו.
על פי המסופר, תקוותו של המושל נכזבה. כעבור זמן לא רב מצא אחמד פאשא אל־כוג'וק את מותו בידי עבאס שאה, שליט פרס. הדבר אירע בחודש רביע א־ת'אני בשנת 1046 להג'רה, היא שנת 1636 לספירה, כארבע שנים לפני פטירת השייח' אל־פאדל.
וחלפו השנים, ושאון השליטים נדם, אך דבריו השקטים של השייח' נותרו מהדהדים בין ההרים ובלבבות. האיש שביקש לקנות כוח באמצעות פחד חלף מן העולם, ואילו איש האמונה הותיר אחריו שיעור באומץ, בענווה ובאחריות כלפי הזולת. גם מול איום על חייו, חשב על בני עדתו וביקש לחסוך מהם עול וצער.
מוסר השכל: אמונה עמוקה מעניקה לאדם כוח לעמוד בשעת מבחן ולשמור על כבודו ועל חירות רוחו. וגדולתו של מנהיג ניכרת גם בנכונותו לשאת בקושי בעצמו, כדי שלא יהיו אוהביו

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
22 אוקטובר 2026

גבורת הלוחם ואצילות המארחסיפורו של מחמוד סלים כיואן, שכונה „אבו אל־פרדיין” - בעל שני האקדחיםיש הרים השומרים בזיכרונם יות...
22/10/2026

גבורת הלוחם ואצילות המארח

סיפורו של מחמוד סלים כיואן, שכונה „אבו אל־פרדיין” - בעל שני האקדחים

יש הרים השומרים בזיכרונם יותר משמות הכפרים ומנתיבי המעיינות. בין סלעיהם נותר הד צעדיהם של אנשים שעמדו בפני סכנה, ובבתי האבן שלהם נשמרו סיפורים העוברים מאב לבן. כאלה הם הרי הדרוזים: הרים שידעו קרבות וכאב, אך גם נאמנות, הכנסת אורחים וכבוד האדם. ומתוך הסיפורים הללו עולה דמותו של לוחם, אשר ידו ידעה לאחוז בנשק ולבו ידע לפתוח את שער הבית גם בפני מי שביקש את נפשו.

מחמוד סלים כיואן, שחי בשנים 1898–1947, היה מן הדמויות הלאומיות והחברתיות הבולטות בהר הדרוזים. הוא נודע בכינויו „אבו אל־פרדיין”, בעל שני האקדחים, ונמנה עם לוחמי המרד הסורי הגדול שפרץ בשנת 1925 בהנהגתו של סולטאן פאשה אל־אטרש.

מחמוד צמח במשפחה בעלת מסורת של מעורבות ציבורית ומאבק. סבו, מחמוד כיואן, נמנה עם מייסדי תנועת „אל־עאמיה” בשנת 1888, ואביו, סלים, נפל בקרב רסאס בשנת 1925. את כאב האובדן נשא עמו מחמוד אל שדות הקרב, שבהם התבלט באומץ לבו, בתושייתו ובנכונותו לצעוד בראש חבריו.

הוא השתתף בקרבות מאל־כפר ועד א־רשידה ופיקד על קבוצת לוחמים. לפי המסופר, פשיטותיו היו כה נועזות, עד שהצרפתים כינו אותן „פשיטות הגיהינום”.

אולם הסיפור שנחרת בזיכרון בני ההר מלמד על יותר מגבורה בשדה הקרב.

מסופר כי במהלך הקרבות באזור ערא ואל־מג'ימר הצליח מחמוד להסתנן בלילה אל אוהל הפיקוד הצרפתי. בחסות החשכה הפתיע ארבעה קצינים והרגם בחרבו. לאחר מכן לקח את רוביהם ושב אל חבריו הלוחמים, שהיו מוצבים בפאתי הכפר רסאס.

אחד הקצינים שנהרגו היה ארוסה של צעירה צרפתייה, בתו של אישיות צרפתית בכירה. כאשר הגיעה אליה הידיעה, אחזו בה צער וזעם. היא החליטה לצאת מפריז אל הר הדרוזים ולנקום את מות ארוסה.

על פי המסורת, בהגיעה לא־סווידא נפגשה הצעירה עם המושל הצבאי הצרפתי, הגנרל אוליבייה אוז'ה. השניים רקמו תוכנית: מחמוד יוזמן אל הסראיה, בית הממשל, לכאורה לסעודה ולשיחה בענייני ההר. שם תמתין לה ההזדמנות לפגוע בו.

ההזמנה נשלחה, ומחמוד נענה לה.

כשעבר בשער הסראיה הבחין בחיילים הסנגלים, ששירתו בצבא הצרפתי, ניצבים חמושים משני עברי הדרך אל אולם הקבלה. משהו במראה עורר את חשדו. עיניו בחנו את החצר, את הדלתות ואת פני השומרים, אך פניו שלו נותרו שלוות.

הוא המשיך לצעוד בקומה זקופה.

בפתח האולם קיבל אותו הגנרל בברכות חמות, הכניסו פנימה והוביל אותו אל כיסא שבחר עבורו מראש. לאחר מכן התיישב מאחורי שולחנו, מול האורח.

מאחורי הגנרל הייתה תלויה מראה, ובה השתקפה דלת הכניסה לאולם. חלקה התחתון של הדלת היה עשוי עץ וחלקה העליון זכוכית.

בעוד הגנרל מדבר, קלט מחמוד במראה תנועה קלה.

הוא הביט שוב, מבלי להסב את ראשו, והבחין בצעירה העומדת מאחוריו, מעבר לזכוכית. היא פתחה את תיק ידה, הוציאה אקדח והחלה לכוונו אל גבו. באותו רגע הבחין גם באות שנתן לה הגנרל.

ברגע אחד התבהרה המלכודת כולה.

מחמוד לא קפא במקומו. בתנועה מהירה זינק לעבר הגנרל, שלף את אקדחו והצמיד את לועו לראשו.

הדברים התרחשו במהירות כה רבה, עד שהגנרל כמעט לא הספיק לזוז. הצעירה נעצרה על עומדה, והאקדח עודנו בידה.

בקול תקיף אמר מחמוד למושל:

„הורה לה להשליך את האקדח מיד! חייך תלויים בכך.”

הגנרל החוויר. הוא הבין שהמארב שתכנן התהפך עליו, ומיהר לצוות על הצעירה להניח את נשקה ולהרים את ידיה.

האקדח נשמט מידה ונפל על הרצפה.

מחמוד אסף אותו, רוקן אותו מתחמושתו והשליכו לעברה. הוא לא ירה בה. עתה ביקש להיחלץ מן המקום בשלום.

כשהוא מחזיק בגנרל ומכוון אליו את נשקו, התקדם אל פתח האולם. החיילים בחצר ראו את מפקדם בידיו ולא העזו לפתוח באש. כך עבר מחמוד ביניהם עד שער הסראיה, יצא מן המלכודת ושב אל ביתו.

למחרת ישב מחמוד במַדַאפֶה, בית האירוח שלו בכפר מימאס. אולי עוד העסיקה אותו הסכנה שממנה נחלץ, כאשר הגיעו אל ביתו אורחים בלתי צפויים: הגנרל עצמו, הצעירה הצרפתייה וקבוצת מלווים.

אותם שניים שביקשו להמיתו ניצבו כעת בפתח ביתו.

מחמוד קם לקראתם.

לפי מנהגי בני מערוף, הבא אל הבית כאורח מתקבל בכבוד. על סף המדאפה מוטלת על בעל הבית האחריות לשלומו ולכבודו של הנכנס, גם כאשר אתמול עמדו משני עברי המתרס.

מחמוד בירך אותם לשלום והכניסם פנימה. דברי קבלת הפנים נשמעו בחלל הבית, והאורחים הוזמנו לשבת.

כאשר ניגשה אליו הצעירה ולחצה את ידו, אחזה בה בחוזקה ואמרה, לפי המסופר:

„אני מודה לאלוהים שהאיש שהרג את ארוסי הוא גיבור כמוך.”

הצער על מות ארוסה לא נעלם. אולם המפגש עם מחמוד, קור רוחו בעת הסכנה והעובדה שחס על חייה, שינו את יחסה אליו. האיש שאליו באה כדי לנקום התגלה בפניה כאדם המסוגל לשלוט בכוחו גם ברגע שבו נתון גורלו בידיו.

היא הושיטה לו את האקדח שהביאה עמה מפריז ואמרה כי ברצונה להעניק לו אותו במתנה.

אותו נשק שנועד לשים קץ לחייו הפך לסימן של הכרה בגבורתו.

לאחר מכן ביקשה ממנו להצטלם בלבושו כלוחם המרד, כשחרבו ושני אקדחיו עמו. מחמוד נענה לבקשתה. לפני שנפרדה ממנו, בתום הסעודה, אמרה כי תביא את התצלום למוזיאון הצבאי בצרפת ותספר בגאווה על האיש שפגשה.

כך, על פי המסורת, הסתיים ביקור שהחל ברצון לנקמה והוביל להוקרה.

סיפורו של מחמוד סלים כיואן נשמר בזיכרון בזכות התושייה שהצילה אותו, אך גם בזכות הדרך שבה נהג לאחר שחלפה הסכנה. הוא ידע להגן על חייו בסראיה, ולמחרת ידע לקבל את אורחיו בביתו. הוא לא שכח את המלכודת, ובכל זאת לא הניח לה לעקור מלבו את מנהגי הכבוד שעליהם גדל.

בין קירות המדאפה, סביב שולחן אחד, נפתח לרגע פתח להבנה במקום שבו שלטו קודם הכעס והאיבה. משום כך מוסיף הסיפור לעבור מדור לדור: הוא מזכיר כי גם בימים קשים נותרת לאדם הבחירה כיצד לנהוג במי שעומד לפניו.

מוסר השכל: אומץ לב מציל אדם בשעת סכנה; שליטה עצמית ואצילות נפש מעניקות לגבורתו ערך לדורות. מי שיודע לרסן את כוחו ולשמור על כבוד הזולת, ראוי לכבוד בעצמו.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
22 אוקטובר 2026

סיפורים מהמורשת  הדרוזיתמתן החסותסיפור על דלת פתוחה, כבוד הבית ומחויבות שאינה נמדדת בכוח החרביש בתים שחומותיהם עשויות אב...
22/10/2026

סיפורים מהמורשת הדרוזית

מתן החסות

סיפור על דלת פתוחה, כבוד הבית ומחויבות שאינה נמדדת בכוח החרב

יש בתים שחומותיהם עשויות אבן, ויש בתים שעיקר כוחם במילה הנאמרת בתוכם. בהר הדרוזים, בין אדמת הבזלת השחורה למרחבי השמים, הייתה הדלת הפתוחה סמל לנדיבות, והלחם המוגש לאורח ביטוי לאחווה. אך מעל לכל אלה עמדה החסות: היד המושטת לאדם נרדף, המבקש מקום להניח בו את פחדו.

בעיני בני ההר, אדם המבקש מחסה מפקיד בידי מארחו דבר יקר מכל רכוש - את ביטחונו. מרגע שנכנס תחת קורתו, נעשית דאגתו לחובה, וההגנה עליו למבחן של נאמנות ואומץ לב.

ברוח זו נחרתה בזיכרון פרשת אדהם ח'נג'ר (מוסלם שיעי) וסולטאן פאשה אל-אטרש, פרשה שבה גורלו של אדם אחד נגע בכבודו של בית, וטלטל את ההר כולו.

בשנים הראשונות לשלטון הצרפתי בסוריה ובלבנון שרר מתח כבד בארץ. בקרב רבים מתושביה גברה ההתנגדות לשלטון הזר, ובדרכים ובכפרים פעלו קבוצות לוחמים שביקשו להביא לסיומו.

אחד המתנגדים היה אדהם ח'נג'ר, איש דרום לבנון, שהיה מעורב בשנת 1921 בניסיון להתנקש בגנרל הצרפתי אנרי גורו בדרך לקוניטרה. הניסיון נכשל, וח'נג'ר נעשה מבוקש בידי השלטונות הצרפתיים.

בשנת 1922 הגיע לכפר אל-קריא שבהר הדרוזים, וביקש למצוא חסות בביתו של סולטאן פאשה אל-אטרש.

שמו של סולטאן כבר היה מוכר ברחבי ההר. אנשים ראו בו אדם תקיף ונאמן לעקרונותיו, שביתו פתוח לבאים בשעריו, ושכבוד האורח יקר בעיניו. ח'נג'ר קיווה כי במקום הזה יוכל לעצור את מנוסתו ולמצוא הגנה מפני רודפיו.

אלא שסולטאן לא היה באותה עת בביתו.

לפי המסופר, בני הבית קיבלו את מבקש החסות. אך בטרם שב בעל הבית, הגיעו אנשי הכוח הצרפתי ועצרו את ח'נג'ר. משם הובל לא-סוידא, שבה ישבה המפקדה הצרפתית באזור.

הידיעה עברה בין אנשי הכפר והגיעה אל סולטאן.

הוא הקשיב לפרטי המעשה, והבין מיד את חומרתו. אדם הגיע אל ביתו מתוך אמונה ששמו וקורתו יגנו עליו, ונלקח משם בשעה שהוא עצמו נעדר. בעיניו הייתה זו פגיעה בחובה המוטלת עליו כמארח, ובמנהג עתיק שבני ההר ראו בו יסוד לחיים של כבוד וביטחון הדדי.

מה ערכה של דלת פתוחה, אם המבקש להסתתר מאחוריה אינו יכול לבטוח בה? ומה משמעותה של חסות, אם תוקפה פג ברגע שהמארח יוצא מביתו?

סולטאן פנה אל השלטונות הצרפתיים ודרש את שחרורו של ח'נג'ר. הוא ביקש להעמידם על משמעות המעשה בעיני אנשי ההר: מי שמבקש את חסותו של אדם קושר אותו באחריות כלפיו, ומעצרו בנסיבות כאלה מחייב מענה.

תחילה ניסה להשיג את מבוקשו בפניות ובמחאה. עדיין ביקש לפתור את המשבר בדיבור, בטרם יהפוך הכעס לעימות מזוין.

אולם דרישתו לא נענתה.

השלטונות ראו בח'נג'ר אסיר מבוקש, וסירבו לשחררו. ככל שהתארכו הפניות ללא תוצאה, העמיק הקרע. סולטאן חש כי מתעלמים ביודעין מערך מרכזי בחיי הקהילה, וכי שתיקתו עלולה להתפרש כהשלמה עם הפגיעה.

הוא אסף סביבו קבוצה מאנשיו, והחליט לפעול בניסיון לשחרר את מבקש חסותו.

כאשר סברו כי ח'נג'ר עומד להיות מועבר בשיירה צרפתית, יצאו לקראתה. לפי המסורת המסופרת על הפרשה, הונחו אבנים בדרך כדי לעכב את התקדמות הכוח. כשהגיעה השיירה למקום, התפתח קרב, ובמהלכו נהרג קצין צרפתי ונפגעו חיילים נוספים.

אלא שח'נג'ר לא היה בשיירה שהותקפה.

ניסיון החילוץ לא השיג את מטרתו, והעימות החריף. הצרפתים הגיבו בפעולות צבאיות נגד סולטאן ואנשיו, וביתו נהרס. האיש שביקש להגן על מי שפנה אל קורתו שילם גם באובדן אותה קורת גג.

גורלו של ח'נג'ר היה מר: הוא הועבר לדמשק ולאיר מכן לביירות, נשפט ולבסוף הוצא להורג.

אך הפרשה הותירה פצע עמוק בזיכרון ההר. היא חידדה את תחושת העימות בין השלטון הצרפתי לבין מנהגים וערכים שהיו יקרים לתושבים, והייתה אחת התחנות המוקדמות בדרך להתקוממות רחבה יותר.

כעבור שלוש שנים, בשנת 1925, פרץ המרד הסורי הגדול בהנהגתו של סולטאן פאשה אל-אטרש. למרד היו סיבות רבות, ובהן התנגדות למדיניות השלטון הצרפתי, להתערבותו בחיי ההר ולפגיעתו במנהיגים המקומיים. זכר פרשת החסות נותר חלק מן המטען שהכביד על היחסים והעמיק את חוסר האמון.

אש ההתקוממות התפשטה מהר הדרוזים לאזורים נוספים, ולמאבק הצטרפו אנשים מעדות ומחבלים שונים. השאיפה לחירות חיברה ביניהם והעניקה למרד משמעות רחבה מגבולותיו של ההר.

המחיר היה כבד. לוחמים ומשפחות שילמו בחייהם, בתים נהרסו וכפרים נפגעו. מול צבא בעל מטוסים, ארטילריה וכלי רכב משוריינים עמדו כוחות מקומיים שציודם היה מוגבל, ונשענו במידה רבה על היכרותם עם הארץ, על נחישותם ועל העזרה שהעניקו להם תושביה.

המרד דוכא לבסוף, והדרך לעצמאות עוד נמשכה שנים. עם זאת, הוא נעשה פרק מרכזי בזיכרון המאבק בשלטון הצרפתי, וסולטאן נותר סמל למנהיגות, לעמידה על הכבוד ולשאיפה לאחדות.

ובתוך הסיפור הגדול הזה נשמר גם סיפורו של אדם יחיד, שביקש מחסה בביתו.

פרשת מתן החסות מעוררת הערכה, אך גם מחשבה על כובדה של אחריות ועל המחיר הכואב של עימות. היא מזכירה כי הבטחה להגן על אדם דורשת אומץ, שיקול דעת ונכונות לשאת בעול; וכי מנהיג נבחן הן בנאמנותו לערכיו והן במאמציו לשמור על חיי הנזקקים לו.

זהו מוסר ההשכל העולה מן הסיפור: מי שאדם אחר נתן בו אמון, ראוי שיראה באמון הזה פיקדון יקר. עליו לפעול למענו בנאמנות, לבקש כל דרך של תבונה ושלום, ולעמוד לצדו גם כאשר הדבר קשה.

כי בית זוכה לכבוד בזכות האנשים המוצאים בו ביטחון, ומילה זוכה למשקל בזכות האדם המקיים אותה.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
22 אוקטובר 2026

Address

ג'ולס ת. ד 612
Julis
2498000

Opening Hours

Sunday 09:00 - 17:00
Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 17:00
Wednesday 09:00 - 17:00
Thursday 09:00 - 17:00
Friday 09:00 - 17:00
Saturday 09:00 - 17:00

Telephone

+972506204457

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Organization

Send a message to עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס:

Shortcuts

Share

Nearby non profit organizations


Other Nonprofit Organizations in Julis

Show All