עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס

  • Home
  • Israel
  • Julis
  • עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס

עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית -ג'ולס , מנהל מרחב צפון לשעבר ברשות האוכלוסין וההגירה , חבר דירקטוריון רשות הטבע והגנים לשעבר .

במוזיאון הדרוזי תגלו תצוגה ענקית

של כלים ורהיטים עתיקים מהעבר

הרחוק מחיי העדה הדרוזית. ישנם

מס' פינות כגון: פינת התלבושת ,

פינת כלי הקש , פינת כלי התאורה,

פינת כלי המלחמה, פינת כלי הקפה ,

פינת עבודות היד של האשה

(טוויה ,אריגה,סריגה וכו') פינת כלי

העבודה של הנגר, הסתת,המסגר

והבנאי. כמו-כן מכיל המוזיאון פינת

האירוח "הדיואן" שבו מתארחים

האנשים, כמו-כן ישנה ספריה

המכילה ספרים ש

נכתבו על

המורשת הדרוזית בשלוש שפות.

פינה מיוחדת במוזיאון היא פינת כלי

המטבח והתבלינים. המוזיאון מנוהל

ע"י עמותה שמטרתה להעביר את

המורשת מדור לדור, הקניית ערכים

לנוער , מפגשי עדות, להכיר אחד

את השני, מפגשים למען השלום

ודו-קיום המתבסס על כיבוד הזולת,

פיתוח אמצעים לימודיים להקניית

ידע על אורח חייהם של הדרוזים.

ישנה אפשרות לבקר במס' אתרים

חשובים ומעניינים בכפר ג'ולס כגון:

קבר השייח' הצדיק עלי פארס

עליו השלום. קבר השייח' המנוח

אמין טריף שהנהיג את העדה שנים

רבות. כיפת הנביא שועייב

המטופחת עליו השלום .

גן אל מונא (הגן הקסום) השייך

למר נאג'י עבאס, חוויה בלתי נשכחת.

בית בד ישן וחדש השייך למר נעים

שנאן שמהווה אטרקציה מיוחדת

במינה. מערת הנטיפים שבה

התבודד השייח' הצדיק עלי פארס . (טיול רגלי מהנה בין הרי הגליל

המקסימים). ישנה אפשרות

לאכול אוכל דרוזי מסורתי באחת

המסעדות הקרובות לג'ולס

(בקרוב תיפתח מסעדה בכפר).

לתיאום מראש נא ליצור קשר עם:

נבואני סעיד-050.6204457

פרק חשוב מהמורשת הדרוזית המפוארת, סיפור חייה של אישה אמיצה מאדהפעילה החברתית והעיתונאית הדגולה, הכנה והאנושית -מֻנְתַהַא...
10/06/2026

פרק חשוב מהמורשת הדרוזית המפוארת, סיפור חייה של אישה אמיצה מאד

הפעילה החברתית והעיתונאית הדגולה, הכנה והאנושית -מֻנְתַהַא סֻלְטַאן אל־אַטְרַש

מֻנְתַהַא, שהייתה ממשיכת דרכם הראויה של אבותיה הדגולים, נשאה את אהבת המולדת בליבה לאורך כל חייה. היא ראתה במולדת את המצפן המכוון כל אדם שאיבד את דרכו, את הדרך המאחדת שאינה מפלגת, ואת הנתיב הברור שאין בו מקום לבלבול או לאובדן. מתוך דבקותה הבלתי מתפשרת בעקרונות הלאומיים הרחבים, הייתה ראויה להיות דוברת הארגון הסורי לזכויות האדם.

כך הייתה מֻנְתַהַא, וכך ביקשה שגם אנו נהיה. יהי זכרה ברוך, ותישאר לעד סמל לאומי מכובד ומעורר השראה.

מֻנְתַהַא סֻלְטַאן אל־אַטְרַש (1938 - 12 באוקטובר 2022) הייתה עיתונאית סורית ופעילה בולטת בתחום זכויות האדם. היא שימשה כדוברת הארגון הסורי לזכויות האדם, והייתה בתו של המנהיג הלאומי הגדול, סולטאן באשא אל־אטרש, מפקד המרד הסורי הגדול נגד השלטון הצרפתי.

חייה ופועלה

מֻנְתַהַא נולדה בכפר אל־קריא שבדרום סוריה. את לימודיה האקדמיים השלימה במצרים, ובשנת 1967 סיימה את לימודיה ב־אוניברסיטת קהיר. לאחר מכן שבה לסוריה והחלה לעבוד בסוכנות הידיעות הסורית סאנא, שם המשיכה בפעילותה המקצועית עד פרישתה לגמלאות.

במהלך השנים בלטה כקול עצמאי ונחרץ בזירה הציבורית. במסגרת פעילותה כדוברת הארגון הסורי לזכויות האדם, הביעה ביקורת חריפה כלפי מדיניות המשטר הסורי במהלך המשבר שפקד את המדינה. היא טענה כי השלטון אינו מעוניין בפתרונות מדיניים של שלום, והאשימה אותו בדיכוי מחאות העם ובשימוש בכוח נגד אזרחים.

מֻנְתַהַא הדגישה כי העם הסורי הגיע לנקודת אל־חזור במאבקו לחירות, והביעה אמונה עמוקה ביכולתו להשיג את זכויותיו. לדבריה, בסוריה קיימות דמויות לאומיות מכובדות רבות היכולות להוביל את המדינה, אך הן נדחקו לשוליים ואינן זוכות להזדמנות הראויה להן.

עמדותיה הלאומיות

לאחר רצח שייח' הכבוד, וחיד אל־בלעוס, התייחסה מֻנְתַהַא לשינויים שחלו בעמדותיהם של רבים מבני העדה הדרוזית. היא ציינה כי רבים הבינו שהשלטון מנצל את הדרוזים לצרכיו הפוליטיים וכי אין אדם אחד היכול לייצג את המולדת כולה.

היא הדגישה כי העם הסורי שבע משפיכות הדמים, מההרס ומהמלחמות, וכי אין להקריב את עתיד המדינה למען שלטונו של אדם אחד. ביחס לעמדת הדרוזים כלפי המהפכה הסורית אמרה כי בני העדה לא הקריבו ולא יקריבו את עצמם למען אדם כלשהו, אלא למען המולדת.

לדבריה, העם הסורי חי במשך אלפי שנים בשכנות ובדו־קיום, ואילו המשטר הוא שהעמיק את הפילוג בין העדות והקהילות במטרה לשמר את שלטונו. היא שבה והדגישה כי הדרוזים הם חלק בלתי נפרד מסוריה, וכי כלל העדות במדינה דוחות את רעיון החלוקה ופועלות לשמירת אחדותה של סוריה.

מֻנְתַהַא ראתה בדו־הקיום בין בני העדות השונות יסוד מרכזי בחברה הסורית. היא הזכירה כדוגמה לכך את האירוח והסיוע שהעניקו תושבי מחוז א־סווידאא לתושבי בוסרא ודרעא שנאלצו לעזוב את בתיהם בעקבות הקרבות וההפצצות, והדגישה כי השוני הדתי והעדתי אינו מונע חיים משותפים מתוך כבוד והבנה.

פעילותה בשנות המהפכה הסורית

בתו של מנהיג המרד הסורי הגדול, סולטאן באשא אל־אטרש, עלתה מחדש לכותרות בשנת 2011 עם פרוץ המחאות בסוריה. היא תמכה בדרישות המפגינים והשתתפה בהלוויותיהם של קורבנות שנהרגו במהלך ההפגנות, במיוחד באזורי פרברי דמשק.

פטירתה

מֻנְתַהַא סֻלְטַאן אל־אַטְרַש הלכה לעולמה ביום רביעי, 12 באוקטובר 2022, בגיל 84. הלווייתה נערכה בכפר הולדתה אל־קריא, שם נטמנה באדמת המולדת שאותה אהבה ושירתה בנאמנות לאורך כל חייה.

יהי זכרה ברוך. מורשתה נותרה עדות לאומץ לב, לדבקות באמת, לאהבת המולדת ולהגנה על כבוד האדם, והיא ממשיכה להוות מקור השראה לדורות הבאים.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
10 יוני 2026

סיפור עצוב ומרתק מהמורשת הדרוזית, על אישה גיבורה שאיבדה את בניה החמישה ובעלה ביום אחדאם יוסף חמזה - ח'נסאא' של המאה העשר...
09/06/2026

סיפור עצוב ומרתק מהמורשת הדרוזית, על אישה גיבורה שאיבדה את בניה החמישה ובעלה ביום אחד

אם יוסף חמזה - ח'נסאא' של המאה העשרים

יש אמהות המגדלות את בניהן באהבה, ויש אמהות המעניקות אותם למולדת בשעת מבחן. יש נשים שדמעותיהן נותרות בין כותלי הבית, ויש נשים שהופכות לסמל של גבורה וסבל לאומי. כך הייתה אום יוסף חמזה, אישה דרוזית אצילה שהגורל זימן לה את אחד המבחנים הקשים ביותר שידעה אם מעולם, עד שזכתה להיקרא בפי בני דורה: ח'נסאא' של המאה העשרים.

בשנת 1982 פרסם כתב העת אל-ערבי הכוויתית (مجلة العربي), בגיליון מספר 285, בעמוד 106, כתבה תחת הכותרת "ח'נסאא' של המאה העשרים".

מר חוסיין חמזה מספר את סיפור נפילתה של משפחה שלמה מבני דודיו:

לאחר קרבות אל־כפר ואל־מזרעה החליטו מורדי ההר להנחית מכה קשה לכוחות הצרפתיים. דגלי המורדים התאספו לקראת קרב אל־מסיפרה - שדה קרב פתוח ורחב ידיים, שהיה עתיד להיות אחד הקרבות הקשים והמפוארים של המרד הסורי הגדול.

בין הדגלים שהובילו את הלוחמים היה דגלה של הכפר רסאס, אשר נשאו בגאווה בניו של סלמאן חמזה.

הקרב הלך והתחזק משעה לשעה. לפתע פגע כדור בחזהו של הלוחם יוסף חמזה, והוא נפל כשהיד. מיד נטל את הדגל אחיו, סולימאן חמזה, אך גם הוא נפגע מאש האויב ונפל כשהיד.

אחריו נשא את הדגל האח השלישי, סלים חמזה. הוא עצר את דמעותיו על שני אחיו שכבר נפלו, והמשיך להוביל את הלוחמים קדימה. אך גם הוא נפגע מכדור אויב ונפל חלל על אדמת הקרב.

כאשר כמעט נפל הדגל ארצה, מיהר האח הרביעי, מהנא חמזה, להרים אותו. הוא קרא בקול: "אללה אכבר!" ועודד את הלוחמים להמשיך בהסתערות. אולם אש הצרפתים הייתה כבדה, והוא נפל כשהיד בעודו אוחז בדגל הכבוד והחירות.

מבין חמשת האחים נותר רק נצ'ר א־דין חמזה. הוא מחה את דמעותיו על ארבעת אחיו, אחז בדגל וקרא לעבר הלוחמים:

"ניצחון או שהאדה!"

הוא המשיך להתקדם לעבר האויב בשדה הקרב הפתוח, עד שכדור פגע בחזהו והוא נפל כשהיד לצד אחיו.

לאחר מכן נטל בן דודו את הדגל והמשיך בלחימה. בסופו של הקרב הגיע מספר חללי דגל רסאס ממשפחת חמזה לשמונה לוחמים.

האם שאיבדה הכול

באותה שעה היה אביהם של חמשת האחים, הלוחם סלמאן מוצטפא חמזה, עסוק בהעברת מים ללוחמים בחזית. רסיס פגע בו והוא הועבר פצוע לכפרו רסאס, כשהוא נושא עמו את כאב הפציעה ואת כאב אובדן בניו.

רעייתו, אום יוסף חמזה, ישבה לצד מיטתו, חבשה את פצעיו ובכתה עליו, מבלי לדעת שחמשת בניה נפלו בקרב.

כאשר שבו הלוחמים מן הקרב כשהם עטורי ניצחון, יצאה האם לשאול על גורל בניה. איש מן הלוחמים לא הצליח לענות. הדמעות והמחנק בגרון סיפרו לה את האמת הקשה.

ברגע אחד הבינה כי כל חמשת בניה נפלו כשהידים במערכה למען המולדת.

היא חזרה לביתה כשצער עמוק ממלא את לבה. אך כאשר נכנסה פנימה, מצאה את בעלה שכבר נפטר מפצעיו.

האם השכולה התקרבה אליו, הניחה את ראשה על חזהו, ובתוך זמן קצר השיבה גם היא את נשמתה לבוראה.

ח'נסאא' של המאה העשרים

באותם ימים שהה בכפר רסאס המנהיג והמהפכן הדגול עבד אל-רחמן אל-שהבנדר عبد الرحمن الشهبندر. כאשר ראה את בני המשפחה ואת האם אשר איבדה ביום אחד את חמשת בניה ואת בעלה, אמר בהתרגשות:

"אישה זו ראויה להיקרא ח'נסאא' של המאה העשרים."

מאז נותר הכינוי דבוק בשמה, והסיפור נרשם בזיכרון הלאומי של בני הר הדרוזים כסמל נדיר של הקרבה, נאמנות ואמונה.

פסקת סיום

סיפורה של אום יוסף חמזה הוא מן הסיפורים המטלטלים והנשגבים בתולדות המרד הסורי הגדול. זהו סיפור על אם שהקריבה את היקר לה מכל למען החירות, ועל משפחה שלמה שהעמידה את אהבת המולדת מעל לחייה. דמותה ממשיכה להאיר עד היום את דרכם של בני הדורות הבאים, ומזכירה כי מאחורי כל גיבור עומדת לעיתים אם גיבורה לא פחות.

מוסר השכל

הקרבה אמיתית אינה נמדדת במה שאדם נותן מתוך שפע, אלא במה שהוא מוכן לתת מתוך אהבה ואמונה. וכאשר אם מצליחה לשאת בכאב הגדול ביותר מתוך נאמנות לערכיה ולעמה - היא הופכת לסמל נצחי של גבורה, סבלנות וכבוד.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
9 יוני 2026

סיפור מרתק מהמורשת הדרוזית על גיבורה אמתית בשם סאלחה אל-עליהגיבורה הלוחמת והאמיצה שייח'ה צאלחה אל־עלייש נשים שההיסטוריה ...
09/06/2026

סיפור מרתק מהמורשת הדרוזית על גיבורה אמתית בשם סאלחה אל-עלי

הגיבורה הלוחמת והאמיצה שייח'ה צאלחה אל־עלי

יש נשים שההיסטוריה זוכרת בשמן, ויש נשים שהופכות בעצמן לפרק מפואר בתולדות עמיהן. כאשר נעדרו הגברים משדות הכפר ויצאו להילחם למען החירות, קמו נשים אמיצות שנשאו על כתפיהן את עול ההגנה, השמירה והעמידה האיתנה. כך הייתה שייח'ה צאלחה אל־עלי - אישה שהפכה לסמל של אומץ לב, נחישות וכבוד.

שייח'ה צאלחה אל־עלי הייתה מבנות הכפר תַּעְלָא - כפר קטן בגודלו אך גדול במעשיו ובגבורת תושביו. בתקופת המרד הסורי הגדול שימש הכפר מקלט בטוח ללוחמים שנרדפו בידי הצבא הצרפתי. הוא היה תחנת מנוחה למורדים ונקודת יציאה לפשיטות על שיירות האספקה של הצבא הצרפתי שהגיעו מדמשק.

הכפר תַּעְלָא התפרסם גם בנשותיו האמיצות, אשר עמדו כתף אל כתף עם הגברים ונשאו בנטל ההגנה על הכפר בשעה שרבים מאנשיו שהו ימים ואף חודשים מחוץ לביתם, כשהם נלחמים בכוחות הכיבוש בתוך גבולות ההר ומחוצה להם.

באותם ימים בלטה שייח'ה צאלחה אל־עלי. היא עודדה את הלוחמים, חיזקה את רוחם, וסיפקה להם מזון ואספקה יחד עם נשות הכפר. במקביל עמדה בחזית ההגנה מפני פשיטות שבטים נודדים, אשר ניצלו את היעדרותם של רוב הגברים כדי לגנוב יבולים ולבזוז רכוש.

באחד המקרים תקפו כמה בדואים את עדרי הצאן של הכפר. הרועה הזעיק את התושבים לעזרה, ושייח'ה צאלחה אל-עלי מיהרה יחד עם קבוצת נשים אל זירת האירוע. הן התייצבו על גבעה סמוכה מול התוקפים והחלו להחליף עמם אש.

אומץ לבה של שייח'ה צאלחה הגיע לשיא נדיר. במהלך הקרב היא התקדמה מתוך מחסה של גלי אבנים לעבר אחד התוקפים, שנודע בכינויו ח'לף א־נְעִיר. בהפתעה מוחלטת הסתערה עליו והכתה אותו בפניו בקת הרובה. המכה העזה גרמה לשבירת צווארו ולמותו במקום.

אחיו של ההרוג עמד המום לנוכח המתרחש ולא ידע כיצד להגיב. באותו רגע הרימה שייח'ה צאלחה את רובה, ירתה לעברו ופגעה בכתפו. הפצוע נמלט מן המקום, והיא קראה אחריו:

"אמור לבני שבטך שאם הם סבורים שהכפר ריק מגבריו הלוחמים - הרי שנשות הכפר אינן נופלות מהם באומץ ובגבורה."

כך נחרת שמה של שייח'ה צאלחה אל־עלי בזיכרון בני דורה כדוגמה מופלאה לאישה דרוזית שהפכה למגינה, ללוחמת ולסמל של עמידה איתנה בשעות מבחן.

פסקת סיום

סיפורה של שייח'ה צאלחה אל־עלי מזכיר לנו כי אהבת המולדת, אומץ הלב והנאמנות אינם נחלתם של גברים בלבד. בשעות הקשות ביותר ידעו נשות הכפרים הדרוזיים לשאת באחריות, להגן על בתיהן ועל אדמתן, ולהוכיח כי רוח החירות חזקה מכל פחד. דמותה של צאלחה נותרה עד היום עדות חיה לכוחה של האישה כאשר היא חדורת אמונה, כבוד ונחישות.

מוסר השכל

הגבורה האמיתית אינה נמדדת בכוח הגוף אלא בעוצמת הרוח. כאשר הלב מלא באמונה ובאחריות, יכול אדם - איש או אישה - לעמוד מול סכנות גדולות ולהגן על ערכיו, על משפחתו ועל עמו.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
9 יוני 2026

סיפור מרתק מהמורשת הדרוזית על אישה גיבורה ואצילההגיבורה הלוחמת מַרָּה קַצּוּעָהיש רגעים בהיסטוריה שבהם נשקל גורלו של עם ...
08/06/2026

סיפור מרתק מהמורשת הדרוזית על אישה גיבורה ואצילה

הגיבורה הלוחמת מַרָּה קַצּוּעָה

יש רגעים בהיסטוריה שבהם נשקל גורלו של עם על כף המאזניים, ורגעים שבהם נדרשים בני אדם לבחור בין אהבתם הפרטית לבין טובת הכלל. ברגעים נדירים אלו נולדות אגדות של גבורה שאין הדעת מסוגלת להכיל, וסיפורים שהלב מתקשה לשאת את עוצמתם. בין סיפורי ההקרבה של הר הדרוזים בולט סיפורה של האישה האמיצה מַרָּה קַצּוּעָה, אשר הפכה לסמל של נאמנות, אומץ לב ואהבת המולדת.

מַרָּה קַצּוּעָה התפרסמה בזכות תרומתה הלאומית ומעורבותה במאבק נגד הכובשים, לצד הגברים. היה לה תפקיד חשוב ומשפיע במהלך המאורעות הלאומיים והמרידות השונות. היא ליוותה את הלוחמים במאבקיהם נגד הצרפתים, ולפניהם נגד הטורקים ונגד מסעותיו של איבראהים פאשה המצרי.

היא חבשה את פצעי הפצועים, הגישה מים ומזון ללוחמים, ליוותה את המורדים בגלותם, וסבלה עמם את קשיי החיים, הרעב, המחסור והפחד. למרות כל אלה נשארה איתנה, עודדה את הלוחמים שלא להישבר, חיזקה את רוחם ושמרה על תקוותם. במקביל טיפלה בילדים בתנאים הקשים ביותר והמשיכה לחנכם לערכי נאמנות, אומץ ואהבת המולדת.

למרבה הצער, ההיסטוריה וההיסטוריונים לא העניקו לנשים אלו את המקום הראוי להן, למרות שחלקן במאבק ובניצחון היה גדול ומשמעותי.

בשנת 1838, במהלך מסעו של איבראהים פאשה המצרי נגד הר הדרוזים, נשלח כוח צבאי בפיקודו של עלי אגא אל־בצילי. עם רדת החשכה תקפו פרשי ההר את הכוח כנקמה על הפגיעה בכבוד שייח'יהם, הרגו את רוב אנשיו והבריחו את השאר. אל־בצילי עצמו נמלט דרך חלון והגיע לדמשק כדי לדווח על שאירע.

בעקבות התבוסה שלח מושל דמשק בראשית שנת 1838 מסע צבאי נוסף, מצויד בתותחים ובכוח של כ־8,000 חיילים בפיקודו של מוחמד פאשה, בעוד שמספר לוחמי ההר לא עלה על כ־1,600 בלבד.

כדי להגן על משפחותיהם העבירו אנשי ההר את הנשים והילדים למערות אזור הלג'ה, הרחק משדה הקרב. כאשר החלה הלחימה גילו לוחמי ההר אומץ לב יוצא דופן ואף הצליחו לשבות כחמישים חיילים מצבאו של איבראהים פאשה.

כאשר הבין מפקד הכוח המצרי כי אינו מצליח לשבור את רוח הלוחמים, הורה לאנשיו לאתר את הנשים והילדים המסתתרים במערות, במטרה לקחתם כבני ערובה ולהחליפם בשבויים שבידי לוחמי ההר.

החיילים החלו לסרוק את אזור הלג'ה בחיפוש אחר המערות שבהן הסתתרו הנשים והילדים. לצד המשפחות הוצבו מספר לוחמים שתפקידם היה להגן עליהם במקרה חירום.

באחת המערות ישבה מַרָּה קַצּוּעָה עם בנה היחיד, שהיה בן שלוש בלבד. הילד היה חולה ורעב ובכה ללא הרף. אמו ניסתה להרגיעו בכל דרך אפשרית, אך ללא הצלחה.

אחד הלוחמים ששמרו על פתח המערה ניגש אליה ואמר:

"השקיטי את בנך, בת האצילים. חיילי איבראהים פאשה מחפשים אותנו באזור."

השיבה לו מַרָּה:

"חזור לעמדתך והישען על אלוהים."

אך הילד המשיך לבכות.

כעבור זמן קצר שב הלוחם ואמר:

"אם בנך ימשיך לבכות, קולו עלול להסגיר את כולנו. את יודעת מה יקרה אז לך ולכל הנשים והילדים."

ענתה לו:

"חזור לעמדתך ובטח באלוהים. אמצא דרך להשקיט אותו."

אולם כל ניסיונותיה להרגיע את בנה כשלו.

כאשר שמעה את צעדיהם המתקרבים של החיילים, קיבלה החלטה שאין קשה ממנה. היא כיסתה את בנה בשמיכה וישבה עליו עד שנחנק ומת.

זמן קצר לאחר מכן חלפו חיילי איבראהים פאשה סמוך למערה. הם נחו מעט והמשיכו בדרכם מבלי לגלות את מקום מחבואם של הנשים והילדים.

כאשר חלפה הסכנה, פרצה מַרָּה בבכי מר. הנשים שסביבה נדהמו לגלות כיצד הצליחה להשתיק את בנה.

כולן בכו עמה.

אחת הנשים שאלה:

"איך יכולת להקריב את בנך היחיד?"

השיבה מַרָּה בקול שבור אך נחוש:

"בני אינו יקר יותר מן הצעירים הנופלים בקרבות למענכם. מוטב שבני ימות אלף פעמים, מאשר שאחת מכן תיפגע אפילו מקוץ אחד."

כך נחרט סיפורה בזיכרון העממי כסמל להקרבה שאין לה אח ורע. הסיפור הובא בספר "ילדותי" מאת המחנך סלאמה עובייד תחת הכותרת "השקיטי את בנך, אשה", אך שמה של הגיבורה לא הוזכר שם. לפי המסורת המקובלת, הייתה זו מַרָּה קַצּוּעָה מן הכפר וַקְם, אשתו של חמוד נופל מן הכפר עַמְרָה.

פסקת סיום

דורות רבים חלפו מאז אותם ימים סוערים, אך זכרה של מַרָּה קַצּוּעָה ממשיך לחיות בלבבות. סיפורה אינו רק סיפור של אם אחת, אלא עדות לעוצמתן של נשים אשר נשאו על כתפיהן את כאב העם כולו. היא לא ביקשה תהילה ולא חיפשה הכרה, אך מעשיה הפכו אותה לאחת הדמויות המופלאות ביותר בתולדות הר הדרוזים. בזכות נשים כמותה נשמרו המשפחות, התחזקו הלוחמים והמשיכה רוח החירות לפעום גם בשעות החשוכות ביותר.

מוסר השכל

אהבת האם היא מן הכוחות הגדולים ביותר בעולם, וכאשר היא מתלכדת עם אהבת המולדת והאחריות כלפי הכלל, היא מסוגלת להגיע למדרגות של הקרבה שאין להן גבול. סיפורה של מַרָּה קַצּוּעָה מלמד כי אומץ לב אינו נמדד רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת לקבל החלטות קשות למען הצלת הזולת והגנת הקהילה כולה.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
8 יוני 2026

פרק חשוב מאד במורשת הדרוזית , ביוגרפיה של אישה גיבורה אצילה ונאמנההגיבורה הלוחמת טורכיה אל־אטרשרעייתו של המנהיג הנערץ סו...
08/06/2026

פרק חשוב מאד במורשת הדרוזית , ביוגרפיה של אישה גיבורה אצילה ונאמנה

הגיבורה הלוחמת טורכיה אל־אטרש
רעייתו של המנהיג הנערץ סולטאן באשא אל־אטרש

יש נשים שההיסטוריה מזכירה את שמותיהן בשורות קצרות, אך פועלן גדול לאין שיעור מן המילים הכתובות עליהן. הן אינן ניצבות בראש צבאות, אינן נושאות תארים רשמיים ואינן עומדות על במות הנואמים, אך הן אלו הנושאות על כתפיהן את משא הימים הקשים, מחזקות את הבית בשעות הסערה ומעניקות לכוח ולמנהיגות את יסודותיהן האיתנים. כך הייתה הגברת האצילה טורכיה אל־אטרש, אישה דרוזית נאמנה, שסיפור חייה הוא סיפור של מסירות, הקרבה, סבלנות ואמונה.

הגברת טורכיה אל־אטרש, רעייתו של המנהיג הלאומי סולטאן באשא אל־אטרש, הייתה אישה אצילית שנשאה על כתפיה את כל עול המנהיגות, המרד, הגלות, הנדודים, ההרס, הרדיפות, המעקבים והמלחמות. למרות כל הקשיים והייסורים שפקדו אותה, נותרה זקופת קומה, גאה ונחושה. היא גידלה את ילדיה במסירות אין קץ, ניהלה את ביתה בכוחות עצמה, וקיבלה בידיה החרוצות את אורחיהם הרבים של בני הבית לאורך שנים ארוכות.

פניה היו תמיד מאירות ומסבירות פנים. היא קיבלה את פני כל אדם - גדול כקטן - בלב פתוח ובחיוך, ומילאה את חובותיה מתוך אמונה עמוקה, נחישות, נאמנות ואהבה לבעלה, למשפחתה, לבני עמה ולשבטה. היא נשאה על גבה משאות שאפילו גברים חזקים היו מתקשים לעמוד בהם, התגברה על מכשולים, קשיים ומצוקות, והוכיחה כי האישה הדרוזית הנאמנה והישרה מסוגלת להיות המשען האיתן של בעלה, הכוח המעניק לו יציבות וביטחון להתמודד עם האתגרים הגדולים ביותר.

כך היה סולטאן באשא אל־אטרש, אשר שמו נודע למרחוק. הוא הנהיג, נאם, נלחם, פיקד והשתתף במאבקים ובמלחמות רבות, וזכה למעמד של אחד המנהיגים הבולטים במאה העשרים. מסופר שכאשר הגיע נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל-נאצר, לביקור בסוריה, לא נחה דעתו עד שנפגש עם סולטאן אל־אטרש. סולטאן קיבל את פניו במילים: "ברוך הבא, מנהיג המהפכה", ונאצר השיב לו: "ברוך הבא, אבי המהפכות".

סולטאן זכה לתהילה ולכבוד בזכות פועלו והקרבתו, אך לצדו עמדה רעייתו טורכיה, שהקריבה לא פחות ולעיתים אף יותר ממנו. היא נשארה הרחק מאור הזרקורים, פעלה בשקט ובענווה, תמכה בבעלה ובילדיה והמשיכה במסורתן של עשרות נשים דרוזיות נאצלות, אשר אלמלא תמיכתן לא היו קמים מנהיגים גדולים, ולא היו מגיעים למעמדם הרם ולכוח השפעתם.

טורכיה נולדה בשנת 1890 בהר הדרוזים למשפחת אבו פח'ר, והייתה בת דודתו של סולטאן אל־אטרש מצד אמו. השניים נישאו בשנת 1912. עבור סולטאן היה זה נישואיו השניים, לאחר שאשתו הראשונה, שהייתה בת דודו, נפטרה בעקבות מחלה.

היא מילאה את תפקידה כאם וכרעיה באופן למופת. לבני הזוג נולדו מספר ילדים, והיא הקדישה את חייה לגידולם, לחינוכם ולדאגה לכל צורכיהם מתוך אהבה, מסירות והקרבה. במובנים רבים הייתה עבורם גם אם וגם אב, שכן בעלה היה עסוק רוב זמנו בענייני הנהגה, מאבק לאומי ומהפכה.

במהלך שנות המאבק נאלץ סולטאן לצאת לגלות בחצי האי ערב יחד עם חבריו המורדים, ושם שהה כעשר שנים הרחק ממשפחתו. הצרפתים הרסו את ביתו, כפי שעשו לבתים רבים אחרים באזור. בנסיבות קשות אלו נשאה טורכיה לבדה בכל הנטל, ללא סיוע וללא תמיכה. אמנם גורל דומה פקד משפחות רבות בהר הדרוזים, אך בזכות אישיותה המיוחדת, אמונתה העמוקה, כוח רצונה ועמידתה האיתנה, הצליחה להתגבר על כל הקשיים, לשמור על ילדיה, לחנכם ולהבטיח את עתידם.

לצד תפקידה כאם, מילאה גם תפקיד מרכזי כרעיית מנהיג. כל מי שמכיר את משמעותו של בית הנהגה בחברה הדרוזית, ובייחוד בתקופה ההיא, יודע עד כמה היו רבות הדרישות: בית פתוח תמיד, קבלת אורחים, סיוע לנזקקים ומתן מענה לפונים מכל רחבי האזור. כל אלה דרשו עבודה קשה ומאומצת לאורך שנים. טורכיה עמדה בכל המשימות הללו בכבוד ובמסירות, ואפשרה לבעלה להיות המנהיג, הסמל והדמות הלאומית שהפך להיות במשך עשרות שנים.

כאשר מזכירים את שמו של סולטאן באשא אל-אטרש ואת גדולתו, אומץ לבו ועמידתו האיתנה, ראוי להזכיר לצדו גם את הגברת טורכיה אל־אטרש. בזכותה יכול היה למלא את שליחותו ההיסטורית בלב שקט, בידיעה שביתו, ילדיו ומשפחתו נמצאים בידיים נאמנות ומסורות, ושלא יחסר להם דבר.

מוסר השכל

מאחורי כל מנהיג גדול עומדים לעיתים אנשים שאינם מבקשים תהילה לעצמם. כוחו של הבית, נאמנותה של הרעיה, והיכולת לשאת באמונה ובסבלנות את קשיי החיים - הם אבני היסוד שעליהן נבנים מפעלים גדולים ומנהיגים דגולים. טורכיה אל־אטרש מלמדת אותנו כי גבורה איננה רק בשדה הקרב, אלא גם בבית, במשפחה, ובהתמדה השקטה שאינה נכנעת לקשיים.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
8 יוני 2026

פרק חשוב מהמורשת הדרוזית, ביוגרפיה של מנהיג פטריוט ופוליטקאי משופשף המנהיג הלוחם והפטריוט עבד אל־ע'פאר באשא אל־אטרשכאשר ...
07/06/2026

פרק חשוב מהמורשת הדרוזית, ביוגרפיה של מנהיג פטריוט ופוליטקאי משופשף

המנהיג הלוחם והפטריוט עבד אל־ע'פאר באשא אל־אטרש

כאשר האומות עוברות ימים של סערה, כאשר הרוחות מטלטלות את גורל העמים, וכאשר מולדת שלמה ניצבת בצומת דרכים בין חירות לשעבוד – מתגלים אנשים שאינם נושאים רק תואר או משרה, אלא הופכים בעצמם לעמודי תווך שעליהם נשענת האומה. אנשים שחוכמתם מאזנת בין אומץ הלוחמים לבין תבונת המדינאים, ושפעולתם השקטה מותירה חותם עמוק לא פחות מקרבות וממעשי גבורה. כזה היה המנהיג הלאומי עבד אל־ע'פאר באשא אל־אטרש, מן הדמויות הבולטות בתולדות הר הדרוזים ובתולדות סוריה המודרנית.
עבד אל־ע'פאר באשא אל־אטרש נולד בשנת 1879 בעיר סווידאא, למשפחה מן המפוארות והמשפיעות בהר הדרוזים. אביו, אבראהים באשא אל־אטרש, היה מן המנהיגים הבולטים של ההר בשלהי התקופה העות'מאנית. כבר בילדותו גדל בסביבה שספגה ערכים של מנהיגות, אחריות ציבורית ודאגה לענייני העם והמולדת.
את לימודיו קיבל בבית הספר האמירי, ובשנות נעוריו ניכרה בו נטייה ברורה לעיסוק בענייני ציבור, לפעילות מדינית ולחשיבה לאומית רחבת אופקים. בעוד צעירים רבים מבני דורו בחרו בדרך הצבאית, הוא בלט ביכולתו לשלב בין חזון מדיני, שיקול דעת וראייה אסטרטגית.
בשנת 1915 נבחר כחבר במועצה הכללית בדמשק, באחת ממסגרות הייצוג הציבורי הראשונות בארץ. לאחר התמוטטות האימפריה העות'מאנית השתתף בשנת 1918 בוועידה הסורית הלאומית, שפעלה לעיצוב עתידה של סוריה תחת הנהגתו של המלך פייסל בן חוסיין. לאורך כל דרכו היה תומך נלהב באחדותה של סוריה, והתנגד בתוקף לתוכניות החלוקה הקולוניאליות שנכפו על האזור בעקבות הסכמי סייקס–פיקו.
עם תחילת המנדט הצרפתי סירב לשתף פעולה עם שלטונות הכיבוש. אף שלא היה ממפקדי השדה של המרד, מילא תפקיד מרכזי בזירה המדינית והארגונית. הוא סייע בגיוס תמיכה פוליטית, כלכלית והסברתית למהפכה הסורית הגדולה של שנת 1925, בראשות בן דודו המפורסם, המנהיג הלאומי סולטאן באשא אל־אטרש.
לאחר דעיכת המרד שב לדמשק והשתלב במאמצים המדיניים שנועדו לשמור על זכויות בני ההר ולחזק את הקשר בינם לבין המדינה הסורית המתהווה. הוא מילא תפקיד חשוב בשיקום היחסים בין הר הדרוזים לבין השלטון המרכזי, ופעל למען יצירת שותפות לאומית רחבה המבוססת על שוויון ואחדות.
במהלך שנות השלושים והארבעים מילא שורה של תפקידים ציבוריים בכירים. הוא כיהן כסגן ראש מועצת הממשלה הסורית, השתתף בגיבוש חוקים ורפורמות שנועדו לחזק את המנהל המקומי ולהרחיב את השתתפות הציבור בענייני המדינה. בשנת 1941 מונה לשר ההגנה הלאומי בממשלת חסן אל־חכים, והיה מן הדרוזים הראשונים שהגיעו למשרה כה רמה במדינה הסורית.
עבד אל־ע'פאר באשא לא הסתפק בפעילותו בתוך גבולות סוריה. בשנת 1939 עמד בראש משלחת נכבדה לשפרעם שבארץ ישראל, כדי להביא לפיוס ולסולחה בין משפחות דרוזיות יריבות. הצלחתו במשימה זו חיזקה את מעמדו כמנהיג בעל השפעה אזורית וכאיש שלום המסוגל לאחד לבבות ולקרב בין יריבים.
על פועלו רב השנים זכה לעיטורים ולהוקרה. הוא עוטר בעיטור המג'ידי מדרגה שלישית, במדליית מלחמה, נשא את התואר "באשא", ובשנת 1939 הוענקה לו דרגת אמיר ליוואא' (מקבילה לדרגת גנרל).
ב־9 במרץ 1942 הלך לעולמו בעודו מכהן כשר ההגנה של סוריה. הלווייתו הפכה לאירוע לאומי רב־רושם, בהשתתפות בכירי המדינה, נציגים מלבנון, ראשי שבטים ומנהיגים מכל רחבי סוריה, שבאו לחלוק כבוד אחרון לאיש אשר הקדיש את חייו לשירות עמו ומולדתו.
פסקת סיום
ישנם אנשים המנצחים בשדה הקרב, וישנם אנשים המנצחים בשדה הרוח, התבונה והמנהיגות. עבד אל־ע'פאר באשא אל־אטרש היה מן הנדירים שידעו לאחד בין שני העולמות. הוא הוכיח כי בניית אומה אינה נשענת רק על חרבות ורובים, אלא גם על חזון, אחריות, פיוס וחוכמה. לפיכך נותר שמו חקוק בזיכרון בני דורו ובדפי ההיסטוריה כאחד מבוני המדינה הסורית המודרנית וכמנהיג לאומי שהעדיף את טובת העם על פני טובתו האישית.
מוסר השכל
המנהיג הגדול אינו רק מי שיודע להוביל אנשים בשעת מלחמה, אלא מי שיודע לאחד אותם בשעת שלום; כי כוחו של החזון גדול לעיתים מכוחו של החרב.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
7 יוני 2026

סיפור גבורה של לוחם אמיץ נוצרי ידיד נפש של סולטאן באשא אל-אטרשהלוחם הגיבור עקלה אל-קטאמייד ימינו של סולטאן באשא אל-אטרש ...
07/06/2026

סיפור גבורה של לוחם אמיץ נוצרי ידיד נפש של סולטאן באשא אל-אטרש

הלוחם הגיבור עקלה אל-קטאמי

יד ימינו של סולטאן באשא אל-אטרש והמוח המתכנן של המרד הסורי הגדול
הלוחם הערבי־נוצרי הדגול אבו מוסא עקלה אל-קטאמי.
ייתכן שרבים, ובמיוחד בני הדור הצעיר, מעולם לא שמעו את שמו, ואולי אף אינם מכירים את דמותו. אך אדם כמותו ראוי שייחקק בזיכרון ובלבבות, וראוי שכל אדם יכיר אותו, קרוב כרחוק. הוא היה איש נאמן, ערבי אותנטי, אמיץ לב ומנהיג נועז, שאין לאפשר לשכחה לכסות את שמו. כמו כן, סיפורו מלמד כל בור, קיצוני או שונא, כי המרד הסורי הגדול יצא לדרך מהר הדרוזים תחת הסיסמה הנצחית:
"הדת לאלוהים והמולדת לכולם."
לכן הצטרפו לשורותיו פטריוטים מכל הדתות והעדות, מאוחדים במאבקם למען החירות.
עקלה בן סחום אל-קטאמי, שכונה "אבו מוסא", נולד בשנת 1889 בכפר ח'רבא שבג'בל א-דרוז, למשפחה נוצרית מן ההר הנישא. הוא גדל והתחנך בקרב בני ההר, וספג את ערכיהם ואופיים האצילי. במשך חייו היה מופת לאהבת המולדת, להגנה על החירות ולמאבק למען העצמאות, ונמנה עם גדולי אנשי המרד הסורי הגדול.
בינו לבין המנהיג המנוח סולטאן באשא אל-אטרש שררה ידידות עמוקה וקשר אישי חזק, והוא נמנה עם יועציו הקרובים ביותר.
עוד לפני פרוץ המרד היה חבר במשלחת בראשות האמיר חמד אל-אטרש, אשר כללה את נסיב אל-אטרש, עבד אל-ע'פאר אל-אטרש, פדל אללה באשא הנידי, חמד עאמר, נג'ם באשא אל-חלבי, קפטאן עזאם, עג'אג' נצר ואבראהים אבו פח'ר. המשלחת יצאה לביירות כדי להיפגש עם הנציב העליון הצרפתי, הגנרל סראי, בדרישה להחליף את המושל קרבייה במושל לאומי. אולם הגנרל סירב לקבלם. חברי המשלחת שבו להר כשהם זועמים ונחושים, והחליטו כי אין מנוס ממרד ומהשתחררות מעול הכיבוש.
כאשר פרץ המרד בשנת 1925, נענה המנהיג הנוצרי הגדול לקריאה ללא היסוס. רוחו הלאומית, נאמנותו לאדמתו וידידותו העמוקה עם סולטאן באשא אל-אטרש הובילו אותו להשתתף במאבק. הוא נלחם כתף אל כתף עם המורדים נגד הכוחות הצרפתיים, נשא בעול הקשיים והקרבות, והפך לחבר במועצת הנהגת המרד, שבה היו חברים גם חמד עאמר, פדל אללה אל-הנידי, מוחמד עז א-דין, סולימאן נצאר, חוסיין מרשד רדואן, יוסף אל-עיסמי, עלי עביד, קאסם אבו אל-ח'יר ועלי אל-מלחם.
השלטונות הצרפתיים עצרו אותו והגלו אותו מספר פעמים. הם אף הרסו את ביתו בכפר ח'רבא והחרימו את רכושו בניסיון להפחידו ולשבור את רוחו. אך כל אלה רק חיזקו את נחישותו.
מסופר כי במהלך אחד המשפטים שנערכו לו לאחר שנפל בשבי הצרפתי, פנה אליו קצין צרפתי בכיר ואמר:
"אני מבין מדוע אותם מוסלמים נלחמים בנו, אך מדוע אתה נלחם בנו, והרי גם אתה נוצרי כמונו?"
השיב לו עקלה אל-קטאמי:
"נכון, אך אני נלחם בכם כערבי מבני ע'סאן. הדם הזורם בעורקינו איננו צרפתי ואיננו בריטי – מקורו ערבי."
כאשר נאלץ סולטאן באשא אל-אטרש לצאת לגלות במדבר שממזרח לירדן, ליווה אותו עקלה אל-קטאמי בנאמנות. הם שהו יחד באזור א-נבכ ובוואדי א-סרחאן במשך שתים-עשרה שנים. במהלך כל תקופת המאבק הארוכה והקשה לא עזב עקלה בק אל-קטאמי את חברו ושותפו לדרך. הוא האמין כי הם אחים באדמה, במולדת ובהיסטוריה.
לאחר שהמרד הסתיים וצרפת חתמה על הסכם העצמאות הסורי בשנת 1936, שב עמו להר הדרוזים יחד עם שאר הלוחמים. השניים המשיכו לשמור אמונים לערכיהם ולחברותם עד אשר הפריד ביניהם המוות.
עם השגת העצמאות הסורית ופינוי הכוחות הזרים בשנת 1946, מונה עקלה אל-קטאמי לחבר בפרלמנט הסורי בשנים 1943–1947. הוא התגורר תקופה בדמשק ולאחר מכן שב לכפרו, שם חי את שנותיו האחרונות.
הלוחם והמנהיג הערבי־נוצרי הדגול הלך לעולמו בשנת 1953.
יהי זכרו ברוך.
מוסר השכל
האהבה למולדת גדולה מכל הבדל של דת, עדה או מוצא. כאשר בני אדם מתאחדים סביב ערכי החירות, הכבוד והצדק, הם הופכים לכוח שאי אפשר לשבור. עקלה אל-קטאמי הוכיח כי נאמנות אמיתית נמדדת במעשים, וכי אחווה לאומית חזקה מכל מחיצה שהאדם יוצר.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
7 יוני 2026

סיפור מהמורשת הדרוזית, על גיבורה מפורסמת, משוררת, אמיצה, עשויה ללא חתהגיבורה הלוחמת והמשוררת אום נוואף חבקה אניס נעיםיש ...
07/06/2026

סיפור מהמורשת הדרוזית, על גיבורה מפורסמת, משוררת, אמיצה, עשויה ללא חת

הגיבורה הלוחמת והמשוררת אום נוואף חבקה אניס נעים

יש נשים שההיסטוריה מזכירה בשורות ספורות, ויש נשים שהופכות בעצמן לסיפור חי העובר מדור לדור. יש שמות הנחרטים בספרים, ויש שמות הנחרטים בלבבות האנשים עד שהם הופכים לסמל של זהות, אחווה וגעגוע למולדת. כך הייתה אום נוואף חבקה אניס נעים – אישה אשר שילבה אומץ לב, נדיבות, אהבת אדם ונאמנות לעמה, עד ששמה הפך למילת היכרות ולאות של קרבה בין בני ג'בל אל־ערב ובני העדה הדרוזית ברחבי העולם.
למי שאינו יודע מיהי חבקה נעים ומיהן נשות בני מערוף, די להבין כי שמה הפך במשך השנים לסמל מוכר בקרב בני א-סווידאא. אם ביקש אדם מבני העיר לוודא שאדם אחר, בארץ רחוקה או במקום זר, שייך אף הוא לבני ההר ולעדת המייחדים, היה די שיזכיר את השם "חבקה". מיד היו נפתחים שערי ההיכרות, מתעוררת תחושת הקרבה, ונרקמים קשרי ידידות ואחווה.
עורך הדין נדאל נעים סיפר על דודתו הלוחמת חבקה אניס נעים ואמר כי נולדה בעיר א-סווידאא בשנת 1905, בת יחידה בין ארבעה אחים אשר הייתה להם השפעה ניכרת על החברה המקומית. באותם ימים סבלה הארץ משלטון זר וממצוקה כלכלית קשה, כמו מרבית בני העם. כאשר קיוו התושבים כי המרד הערבי הגדול יביא עמו עתיד טוב יותר, בא הכיבוש הצרפתי והטיל את צלו על הארץ. אולם רוח ההתנגדות לא כבתה, ובקרב בני ההר התעוררה תשוקה עזה לחירות.
חבקה, אשר נודעה בפי הציבור בשם "אום נוואף", הייתה מן הנשים הנועזות ביותר בדורה. היא לא ידעה פחד, ולא היססה לעמוד לצד הלוחמים בשעות הקשות ביותר. מסופר כי ביום השני באוגוסט 1925 יצאה לרחובות א-סווידאא וקראה לצעירים להצטרף אל המורדים שיצאו לעבר קרב אל-מזרעה נגד הכוחות הצרפתיים. כל צעיר שפגשה ונמנע מלהצטרף ללחימה הייתה מוסרת לו מטפחת כאות לבושה, כאילו מקומו בבית ולא בשדה הקרב. מעשה זה עורר את רוחם של רבים, והם הצטרפו לשורות הלוחמים.
באותו יום נשאה עמה מים ולחם ויצאה לעבר אזור הקרבות. בדרך פגשה את בן דודה, השהיד כאין נעים, אשר ביקש ממנה לשוב לביתה. היא הבטיחה לו לשוב, אך המשיכה בדרכה כדי לסייע לפצועים, להשקות את הצמאים ולהאכיל את הרעבים.
עם השנים הפכה אום נוואף לדמות אגדית בקרב בני א-סווידאא. שמה נעשה למעין "סיסמת היכרות" בין בני ההר בכל מקום. במחנות הצבא, באוניברסיטאות ובארצות ההגירה, די היה לקרוא "חבקה", ומיד היו מתקבצים בני א-סווידאא, מחליפים ברכות, מספרים על משפחותיהם, מסייעים זה לזה ומחזקים את תחושת השייכות והאחווה.
על ראשית חייה אין תיעוד כתוב רב, אך עדויות רבות עברו מפה לאוזן בקרב בני הקהילה. על פי המסורת המקומית הייתה מן הנשים הראשונות שקיבלו קצבה רשמית כלוחמת, אשר הוענקה לה על ידי שר ההגנה עבד אל-ע'פאר אל-אטרש, כהוקרה על תרומתה למאבק הלאומי.
בדומה לנשים רבות מבנות עמה, הייתה מעבירה מזון ואספקה ללוחמים, מסייעת בפינוי פצועים ובטיפול בהם, ומעודדת את רוח הלחימה והגבורה בקרב הגברים.
אחת האגדות המפורסמות עליה מספרת כי כאשר ניתקו הצרפתים את אספקת המים לעיר א-סווידאא, עלתה חבקה על חומה גבוהה והחלה לצעוק לעברם באיומים ובהבטחות לנקמה. החיילים הצרפתים סברו כי מאחוריה מסתתר כוח גדול של לוחמים דרוזים, ולכן מיהרו לפתוח מחדש את המים ולסגת מהמקום.
מלבד פעילותה הלאומית עסקה אום נוואף גם בשירה עממית ובקריאת קינות באירועי אבל. היא נהגה לשאת שירים דתיים, סיפורי מורשת ואגדות עממיות כדי לנחם את בני המשפחות השכולות ולהקל על כאבם. עיסוק זה שימש מקור פרנסה לה ולנשים נוספות באותה תקופה.
חבקה נודעה ביופייה, בכוח אישיותה ובלשונה החדה. היא לא היססה למתוח ביקורת על בעלי שררה ומעמד, גם כאשר הדברים נאמרו בפומבי ובנוכחות רבים. בשל כך היו מי שהעריצו אותה והיו גם מי שחששו ממנה או לא הבינו את דרכה.
היא התברכה בזיכרון יוצא דופן. ידעה לספר על משפחות, על שושלות יוחסין, על נדידות והתיישבויות, ועל אירועים חברתיים רבים. משום כך נחשבה למעין ארכיון חי של החברה המקומית.
הזמר הדרוזי העממי הנודע פהד בלאן שר לכבודה את השיר "ציפורי השמים", ועדות נוספת למעמדה המיוחד הייתה נדיבותה הרבה. היא נהגה לקחת כספים מבעלי אמצעים ולחלקם לנזקקים, מתוך אמונה עמוקה בערבות הדדית ובסיוע לחלשים.
אום נוואף חבקה נעים הלכה לעולמה ביום 16 בדצמבר 1996, ובאותו יום נפטר גם האלוף אבו גאלב זיד אל-אטרש, אשר נודע בכינויו "אביר החרב והעט". שני האישים הותירו אחריהם מורשת של נתינה, אומץ ואהבת מולדת.
פסקת סיום
כך נסתיימו חייה של אום נוואף חבקה נעים, אך סיפורה לא תם. דמותה מוסיפה לחיות בזיכרונם של בני ג'בל אל־ערב ובקרב כל מי שמאמין בכוחה של רוח האדם להתעלות מעל קשיי הזמן. היא הייתה אישה פשוטה במראה, אך גדולה במעשיה; אישה שהפכה לסמל של נאמנות, אומץ, נדיבות ואהבת אדם. שמה נותר עד היום גשר של אחווה בין בני העדה, ועדות חיה לכך שאדם אחד יכול להשפיע על קהילה שלמה ואף על דורות רבים אחריו.
מוסר השכל
אין צורך בכוח או במעמד כדי להיות גיבור. די בלב אמיץ, ברוח של נתינה ובנכונות לעמוד לצד הזולת בשעת מצוקה. מי שמקדיש את חייו לשירות עמו ולאהבת האדם, זוכה לחיות לנצח בזיכרון האנשים ובכבוד הדורות הבאים.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
7 יוני 2026

סיפור גבורה של לוחם אמיץ נוצרי ידיד נפש של סולטאן באשא אל-אטרשהלוחם הגיבור עקלה אל-קטאמייד ימינו של סולטאן באשא אל-אטרש ...
07/06/2026

סיפור גבורה של לוחם אמיץ נוצרי ידיד נפש של סולטאן באשא אל-אטרש

הלוחם הגיבור עקלה אל-קטאמי
יד ימינו של סולטאן באשא אל-אטרש והמוח המתכנן של המרד הסורי הגדול
הלוחם הערבי־נוצרי הדגול אבו מוסא עקלה אל-קטאמי.

ייתכן שרבים, ובמיוחד בני הדור הצעיר, מעולם לא שמעו את שמו, ואולי אף אינם מכירים את דמותו. אך אדם כמותו ראוי שייחקק בזיכרון ובלבבות, וראוי שכל אדם יכיר אותו, קרוב כרחוק. הוא היה איש נאמן, ערבי אותנטי, אמיץ לב ומנהיג נועז, שאין לאפשר לשכחה לכסות את שמו. כמו כן, סיפורו מלמד כל בור, קיצוני או שונא, כי המרד הסורי הגדול יצא לדרך מהר הדרוזים תחת הסיסמה הנצחית:
"הדת לאלוהים והמולדת לכולם."
לכן הצטרפו לשורותיו פטריוטים מכל הדתות והעדות, מאוחדים במאבקם למען החירות.
עקלה בן סחום אל-קטאמי, שכונה "אבו מוסא", נולד בשנת 1889 בכפר ח'רבא שבג'בל א-דרוז, למשפחה נוצרית מן ההר הנישא. הוא גדל והתחנך בקרב בני ההר, וספג את ערכיהם ואופיים האצילי. במשך חייו היה מופת לאהבת המולדת, להגנה על החירות ולמאבק למען העצמאות, ונמנה עם גדולי אנשי המרד הסורי הגדול.
בינו לבין המנהיג המנוח סולטאן באשא אל-אטרש שררה ידידות עמוקה וקשר אישי חזק, והוא נמנה עם יועציו הקרובים ביותר.
עוד לפני פרוץ המרד היה חבר במשלחת בראשות האמיר חמד אל-אטרש, אשר כללה את נסיב אל-אטרש, עבד אל-ע'פאר אל-אטרש, פדל אללה באשא הנידי, חמד עאמר, נג'ם באשא אל-חלבי, קפטאן עזאם, עג'אג' נצר ואבראהים אבו פח'ר. המשלחת יצאה לביירות כדי להיפגש עם הנציב העליון הצרפתי, הגנרל סראי, בדרישה להחליף את המושל קרבייה במושל לאומי. אולם הגנרל סירב לקבלם. חברי המשלחת שבו להר כשהם זועמים ונחושים, והחליטו כי אין מנוס ממרד ומהשתחררות מעול הכיבוש.
כאשר פרץ המרד בשנת 1925, נענה המנהיג הנוצרי הגדול לקריאה ללא היסוס. רוחו הלאומית, נאמנותו לאדמתו וידידותו העמוקה עם סולטאן באשא אל-אטרש הובילו אותו להשתתף במאבק. הוא נלחם כתף אל כתף עם המורדים נגד הכוחות הצרפתיים, נשא בעול הקשיים והקרבות, והפך לחבר במועצת הנהגת המרד, שבה היו חברים גם חמד עאמר, פדל אללה אל-הנידי, מוחמד עז א-דין, סולימאן נצאר, חוסיין מרשד רדואן, יוסף אל-עיסמי, עלי עביד, קאסם אבו אל-ח'יר ועלי אל-מלחם.
השלטונות הצרפתיים עצרו אותו והגלו אותו מספר פעמים. הם אף הרסו את ביתו בכפר ח'רבא והחרימו את רכושו בניסיון להפחידו ולשבור את רוחו. אך כל אלה רק חיזקו את נחישותו.
מסופר כי במהלך אחד המשפטים שנערכו לו לאחר שנפל בשבי הצרפתי, פנה אליו קצין צרפתי בכיר ואמר:
"אני מבין מדוע אותם מוסלמים נלחמים בנו, אך מדוע אתה נלחם בנו, והרי גם אתה נוצרי כמונו?"
השיב לו עקלה אל-קטאמי:
"נכון, אך אני נלחם בכם כערבי מבני ע'סאן. הדם הזורם בעורקינו איננו צרפתי ואיננו בריטי – מקורו ערבי."
כאשר נאלץ סולטאן באשא אל-אטרש לצאת לגלות במדבר שממזרח לירדן, ליווה אותו עקלה אל-קטאמי בנאמנות. הם שהו יחד באזור א-נבכ ובוואדי א-סרחאן במשך שתים-עשרה שנים. במהלך כל תקופת המאבק הארוכה והקשה לא עזב עקלה בק אל-קטאמי את חברו ושותפו לדרך. הוא האמין כי הם אחים באדמה, במולדת ובהיסטוריה.
לאחר שהמרד הסתיים וצרפת חתמה על הסכם העצמאות הסורי בשנת 1936, שב עמו להר הדרוזים יחד עם שאר הלוחמים. השניים המשיכו לשמור אמונים לערכיהם ולחברותם עד אשר הפריד ביניהם המוות.
עם השגת העצמאות הסורית ופינוי הכוחות הזרים בשנת 1946, מונה עקלה אל-קטאמי לחבר בפרלמנט הסורי בשנים 1943–1947. הוא התגורר תקופה בדמשק ולאחר מכן שב לכפרו, שם חי את שנותיו האחרונות.
הלוחם והמנהיג הערבי־נוצרי הדגול הלך לעולמו בשנת 1953.
יהי זכרו ברוך.
מוסר השכל
האהבה למולדת גדולה מכל הבדל של דת, עדה או מוצא. כאשר בני אדם מתאחדים סביב ערכי החירות, הכבוד והצדק, הם הופכים לכוח שאי אפשר לשבור. עקלה אל-קטאמי הוכיח כי נאמנות אמיתית נמדדת במעשים, וכי אחווה לאומית חזקה מכל מחיצה שהאדם יוצר.

סעיד נבואני
יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס
7 יוני 2026

Address

ג'ולס ת. ד 612
Julis
2498000

Opening Hours

Monday 09:00 - 17:00
Tuesday 09:00 - 17:00
Wednesday 09:00 - 17:00
Thursday 09:00 - 17:00
Friday 09:00 - 17:00
Saturday 09:00 - 17:00
Sunday 09:00 - 17:00

Telephone

+972506204457

Website

Alerts

Be the first to know and let us send you an email when עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס posts news and promotions. Your email address will not be used for any other purpose, and you can unsubscribe at any time.

Contact The Organization

Send a message to עמותת בית המורשת הדרוזית - ג'ולס:

Shortcuts

Share

Category