10/06/2025
ביום שישי האחרון, 6.6.24, קיבלנו בגאווה והתרגשות 26 חברות וחברים לקהילת המלווים הרוחניים המוסמכים.
בטקס נכחו המוסמכים החדשים ובני משפחה, חברי הוועד המנהל, מחנך ומחנכות, מדריכים ומדריכות, שותפים לדרך.
העמקנו בטקסטים של "תפילת הדרך" בקבוצות וכל אחד מהמוסמכים הציג את "ברכת הדרך" שלו.
בליווי נגינת הגיטרה של יהודית אדלמן גרין, מלווה רוחנית מוסמכת, שרנו שירי רוח ותפילה והקדשנו את "לו יהי" לשובם של החטופים הביתה.
נאוה זוהר סייקס, ראש תוכנית "בשביל הרוח" , נשאה דברי ברכה בשמה ובשם ראשי התוכניות הנוספות, קשובות ורמב"ם.
מירב נקר סדי , בוגרת תוכנית קשובות וציפה שטרן , בוגרת רמב"ם , נשאו דברים בשם המוסמכים.ות.
להלן קטע מדברי הברכה - .
מירב :
" לפעמים אני חוזרת הביתה ממפגשי ליווי ומדברת עם אלוהים. בשיחות האלה אני אומרת לו תודה שהוא המציא את המקצוע הזה...למרות שאני יודעת שבני אדם הם שעשו את זה. בכל זאת, אני פונה אליו מכיוון שאני חושבת שדווקא הוא יוכל להבין בקלות למה אני מתכוונת. אנשים לא תמיד מבינים את זה. אנשים לפעמים חושבים שהמפגש התדיר עם הסבל והאובדן האנושי שהוא לחם חוקם של מלווים רוחניים מכביד, מדכא, כרוך ביכולת אינסופית לנתינה לאחר. מה שאני אומרת לאלוהים בשיחות האלה זה שהליווי הרוחני הוא אולי המקצוע הכי מתגמל שאפשר לחשוב עליו. שזה מקצוע כל כך מתגמל, שדווקא מי שאכפת לו באמת מעצמו, שרוצה לחיות את החיים במלואם, לעשות אותם משמעותיים, לשפר אותם, לעשות לביתו מה שנקרא, שילך ללמוד את המקצוע הכאילו לא קל הזה, ליווי רוחני.
אני מאחלת לכולנו שגם אחרי תקופת הלימודים העיסוק במקצוע הזה ימשיך לקרב אותנו אל עצמנו ואל המהויות של חיינו, שהחברות למקצוע שיצרנו בתקופת הלימודים ימשיכו להיות אחיותינו לדרך, ושבקרוב יגיעו ימים יותר מלאי חסד וקלים לכל מי שחי מעל פני האדמה הזאת. "
ציפה :
"השנה הראשונה ללימודים התקיימה בצל סערת החקיקה המשפטית, ההפגנות, והקרע העמוק בעם. זו הייתה שנה של בלבול, עצב ותחושת שב. דווקא על הרקע הזה, מצאתי בעולמות הליווי הרוחני מרחב של ריפוי – מקום של איחוי, של הקשבה, של תקוה. התאספנו אנשים שונים, עם דעות, זהויות ורקעים מגוונים, ובינינו נרקמה שפה – שפה של נוכחות, של הקשבה, של החזקת כאב ושל בחירה להיות יחד גם בלי הסכמה. שפה שבה כל אחד מוותר מעט מעצמו למען המרחב המשותף. שפה של חיים יחד – שהיא בעיניי תקווה גדולה וגם דגם לאפשרות חיבורים בחברה הישראלית. ואז הגיעה השנה השנייה – והבנו שיש כאב גדול עוד יותר. הלימודים החלו ימים ספורים אחרי השביעי באוקטובר, כשכולנו עוד היינו בהלם. זו הייתה תקופה של הרבה בכי, הרבה שכול, הרבה חוסר ודאות ובלבול. וגם שם – שוב הרגשתי את הכוח המרפא של הליווי הרוחני. כוח שמסוגל להחזיק גם וגם, בחסידות זה נקרא נשיאת ההפכים: גם את הכאב, את הזעם, את השבר – וגם את התקווה. כוח שמאפשר להיות עם – פשוט להיות – מול כל מה שאין לו פתרון. לתת מקום לדמעות, לשתיקה, לחוסר האונים – בלי למהר לפתור או להסביר. היכולת הזאת להחזיק את מה שיש, מבלי להיבהל ממנו, ויחד עם זה להחזיק תקווה , תפילה ומשמעות היא בעיניי לב העשייה הרוחנית . וזו עשייה שהחברה הישראלית זקוקה לה – אולי יותר מאי פעם.
ציפה סיימה בשיר של כרמל אגר גליציאנו
ובתפילה " שנצליח למהול את הכאב והצער שבעולם באהבה בלבבות חשופים, ברוח גבוהה, בתפילה ותקווה - עוד ועוד ולאנשים רבים ככל האפשר "
