25/10/2026
ד"ר דנה קצוטי ופרופ' אריאל כנפו-נעם, מהאוניברסיטה העברית בירושלים ומאוניברסיטת קולומביה (שניהם גם בוגרי העברית), יחד עם פרופ' אנתוני מנצ'יני מאוניברסיטת פייס שבניו יורק, ארה"ב, מצאו שההתמודדות הנפשית עם טראומת השבעה באוקטובר מתחלקת לארבעה מסלולים שונים ושהמסלול חשוב לא פחות מנקודת הסיום.
החוקרים עקבו אחרי המשתתפים לאורך חודשים ולא הסתפקו בתמונת מצב אחת. התוצאה: 54% הפגינו חוסן ומצוקה נמוכה לאורך כל הדרך, 27% התחילו במצוקה קשה והשתקמו, 18% נשארו במצוקה כרונית ו-2.5% דווקא החמירו עם הזמן, כשהמצוקה הופיעה באיחור.
מי נוטה יותר לחוסן? מבוגרים, גברים, מי שחוו רגשות חיוביים בשבועות שאחרי המתקפה, מי שתופסים את העולם כמקום בטוח יחסית ומי שהתנדבו באופן קבוע עוד לפני המלחמה. חשיפה רבה לאירועים טראומטיים ואמפתיה רגשית גבוהה נקשרו דווקא למצוקה מתמשכת.
היכן פגשו את ההפתעה: התנדבות ותמיכה חברתית במהלך המלחמה עצמה לא ניבאו מצב נפשי טוב יותר. הרגלים ותיקים, מתברר, מגינים יותר ממאמץ של הרגע האחרון. גם האמפתיה התגלתה כחרב פיפיות: היא מתישה רגשית, אבל גם מניעה אנשים לעזור לאחרים.
הממצא המרכזי הוא שהמסלול עצמו מנבא תסמיני פוסט-טראומה מעבר לרמת המצוקה בנקודת זמן אחת. המשמעות המעשית: מצוקה מוקדמת אינה גזר דין ובדיקה אחת לא תזהה את כל מי שזקוק לעזרה. מעקב חוזר יאפשר למערכות בריאות הנפש לכוון את המשאבים בדיוק לשם. בעולם שבו מלחמות, אסונות טבע ומשברים ממושכים הופכים לשגרה, הלקח רלוונטי הרבה מעבר לגבולות ישראל: נפש האדם היא סרט, לא תמונה וחוסן נפשי הוא כמו כושר גופני: אי אפשר להתחיל להתאמן ביום המרתון.
לקישור למחקר המלא כנסו לאתר ארגון בוגרות ובוגרי העברית
האוניברסיטה העברית המחלקה לפסיכולוגיה - האוניברסיטה העברית עבודה סוציאלית ורווחה חברתית באוניברסיטה העברית