07/10/2026
היום, השביעי לעשירי, תופס כל אחד מאיתנו במקום אישי אחר. אבל מה שמשותף לכולנו זו הכתף שהושטנו זו לזו והעובדה שכולנו היינו שם האחד בשביל השני. זה מה שמייחד את העם שלנו. עם ישראל.
ביום הזה בחרנו דווקא לשתף בסיפור אישי של מנהל הפיתוח שלנו, Yair Ariel, אשר מתגורר עם משפחתו בקיבוץ סעד, הקיבוץ שסיפורו הפך לנס והצליח לבלום את ניסיון החדירה של המחבלים הודות לכיתת הכוננות וטנק אחד שהגיע במפתיע.
וזה מה שיאיר כתב רק חמישה חודשים אחרי אותה שבת שחורה ב-7 לאוקטובר:
״יצאנו לדרכנו עם אור ראשון שקטים ונדהמים. הילדים עם פיג'מות על הידיים, מזוודה עם מעט בגדים ועוד כמה דברים שהספקנו לקחת וזהו. 24 שעות מורטות עצבים בממ"ד הסתיימו סוף סוף ואנחנו לא רוצים להתעכב. מנצלים חלון זמן שנוצר כדי להימלט מאיזור האסון, "מי שיכול שיצא עכשיו". מגלים בהקלה שכוח צבאי קטן כבר התמקם במהלך הלילה בחניה ליד ביתנו.
יוצאים לדרך. עקבות הסערה היו בכל מקום. מנסים להשאיר את העיניים על הכביש הרחק מהתופת שבצידי הדרכים.
לא העלנו על דעתנו שאנחנו יוצאים לתקופה כ"כ ארוכה, לא דמיינו שלא נהיה בבית בחנוכה, בט"ו בשבט, כבר כמעט פורים.
לא דמיינו שהלידה תהיה מחוץ לבית, שנחזור הביתה עם תינוק בן חודשיים וחצי.
לא ידענו שיעבור עוד שבוע ארוך של תפילות ותקוות עד שנדע מה עלה בגורלו של שחף האהוב שלנו.
לא חשבתי שתוך כמה שעות כבר אהיה על מדים ואשאיר את מוריה לבד בסיטואציה בלתי אפשרית עם 4 ילדים והיריון מתקדם.
לא ידענו כלום.
השמש האירה לנו בים המלח. מלון נבו הפך עולמות כדי שנרגיש בבית. עטופים בקהילה המיוחדת שלנו ובעם ישראל כולו יכולנו להתחיל לאחות את השברים.
ועכשיו אנחנו חוזרים הביתה.
לא בטקס מרשים או בקול תרועה רמה. חוזרים בשקט לטבעי, למוכר ולאהוב.
חוזרים לדופק של בית ומשפחה.״
