18/08/2025
דברים שכתב וביקש לפרסם דורון מרגיטאי לאחר זכייתו בפרס אפלבאום למצוינות אישית, ערכית ומקצועית בקרב פרמדיקים על פעילותו ארוכת השנים העולה לכדי מפעל חיים.
הדברים שכתב דורון נוגעים בנימים העדינים ביותר של עיסוקנו כפרמדיקים ושל האתגרים הנלווים לעיסוק במקצוע.
--------------
בתחילת דברי אני רוצה להזכיר את שמותיהם של ארבעה רופאים יקרים ומסורים, שהיו לי באופן אישי ובוודאי גם לרבים מכם היושבים כאן, משואה של אור מקצועי, מסירות וחשיבות בהתפתחות המקצועית של אנשי רפואת החרום בישראל ולצערי הלכו מאיתנו בטרם – עת:
1. דר' דוד אפלבאום ,מנהל המיון בבי"ח שערי צדק. פעילותו הברוכה לקידום הטיפול בטראומה בשיתוף פעולה הדוק עם עובדי מד"א מתנדבים, וסגל בתי החולים נגדעה באיבה, כאשר נרצח בפיגוע מחבל מתאבד בספטמבר 2003 בבית קפה הלל בירושלים.
יהיה זה מן הצדק לומר, שדר' אפלבאום, בעשייה הבלתי נלאית והמקצועית שלו, יחד עם נסיבות מותו הטרגיות, אכן נפל על משמרתו.
יהי זכרו ברוך !!!
2. דר' סטיפן לנדס, קרדיולוג מאיכילוב, נפל במלחמת לבנון הראשונה ב 6 ביוני 1982 בפעולה מבצעית במסוק של יחידת החילוץ 669 במבואות העיירה נבטיה בלבנון. מחלוצי הקמת מערך ניידות טיפול נמרץ בתל אביב. האיש שהצליח להוציא את מערך טיפולי החירום המצילי חיים מכתלי בית - החולים אל השטח.
3. פרופסור אריה רוט, מנהל מחלקת ט.נ. לב בבית החולים איכילוב. אח ורע ,מורה דרך ומנטור אישי לעובדי מחוז דן. הלך לעולמו בטרם עת בשנת 2015.
4. דר' דני סימון, מנהל מערך הטראומה בבי"ח שיבה בתל השומר. האיש שהיה שם תמיד, נכון לכל וקשוב לפראמדיקים בעבודתם. הלך לעולמו בשנת 2014.
--------
לומר את האמת, מעבר לשמחה ולהתרגשות הרבה שהציפו אותי עם ההודעה על מועמדותי לפרס אפלבאום על מפעל חיים חשתי גם מופתע מאד.
1. מעולם לא חשבתי , ולו לרגע, שאני עובד במפעל, אפילו שתמיד החתמתי כרטיס.
2. פעמים רבות במשך השנים אמרתי לעצמי: "אלה לא חיים".
מפעל חיים הוא לא רק אוסף של פעולות והישגים של אדם בודד, הוא תלכיד מורכב של אנשים רבים, העובדים וחולקים ידע וניסיון, וחשוב לא פחות, בניית מרקם של יחסי עבודה אישיים, שיתוף פעולה וגם הרבה מאד הקרבה. ויותר מכל חזון, השראה, התמודדות עם קשיים, משברים וכישלונות , וגם תקווה ויכולת לדמיין עתיד טוב, ותוצאות מוצלחות יותר בעבודתנו.
ולכן נכון יותר יהיה לומר שמפעל החיים, שייך לכולכם, לכל הפראמדיקים, עוזרי הרופא והמדריכים שהיו שותפים לו במד"א ובכל המוסדות והארגונים הרפואיים האחרים, גם מחוץ למד"א שהפראמדיקים השתלבו בהם, צמחו והניבו פירות ברוכים של מקצועיות וידע.
אני רואה לי לחובה לציין במעמד זה בהערכה רבה, את מגן דוד אדום, ארגון ההצלה הלאומי של ישראל, בו התחלתי לעבוד, עברתי את הכשרתי המקצועית ועבדתי כפראמדיק וכמדריך.
מגן דוד אדום חרת על דגלו לא רק את סמל המגן האדום, אלא היה גם עריסה ובית גידול מקצועי וחלוצי לאנשי רפואת החירום הטרום אשפוזית בישראל.
במד"א עברתי את הכשרתי כפראמדיק , ורכשתי ידע, מיומניות ועקרונות חשובים של מקצועיות, מקצוענות, וחברים יקרים שהיו לי שותפים ואנשי צוות מוכשרים בסביבת העבודה התובענית והמאתגרת כפראמדיק.
זכיתי לא רק לעבוד בשטח, אלא גם להיות מודרך, ומחונך ע"י כמה מהטובים שבטובים, כמו נעמי צבי, מדריכתי הראשונה, המעולה והמסורה לאין קץ, שהיא גם שותפתי לפרס אפלבאום המכובד.
התמזל מזלי גם ללמד ולהכשיר פראמדיקים רבים וטובים, אנשים משכמם ומעלה שלמדתי מהם לא פחות משלימדתי אותם. הם היו לי תלמידים יקרים, שהפכו את המקצוע שלי לסביבה מאתגרת, מספקת ומפרה מנטלית ואישית וגם
כפי שמתברר היום, גם אסיר תודה.
וזאת מבלי לגרוע במאום לכבוד שאני רוחש למוסדות נוספים, כמו אוניברסיטת בן גוריון בבאר-שבע, צה"ל ובית הספר לסיעוד במרכז הרפואי "שמיר" המכשירים ומלמדים במסגרותיהם פראמדיקים שיש בהחלט להתגאות בכישוריהם, בהכשרתם האקדמית ובמקצועיותם.
אנו, הפראמדיקים, לא רבים במספר, ונכון יותר לומר אפילו מעטים מאד במסגרת הרחבה הכוללת של אנשי מקצועות הרפואה, אף על פי כן, מעשינו ופעולותינו משפיעים בצורה דרמטית ומרחיקת לכת על רבים, רבים מאד, חולים, פצועים ולא פחות בני המשפחה שלהם שבעל כורחם שותפים למסגרת מתן שרותי הרפואה שלנו.
לדעתי והבנתי אנחנו לא רק "טכנאי רפואת חירום". אנחנו אנשים שאכפת להם.
כבד הוא נטל האחריות על כתפי הפראמדיק בעבודתו, רופאים מומחים, חדרי הלם וניתוח, ואמצעי טיפול והדמייה משוכללים אינם זמינים לו מיידית, לסיוע בהחלטות, ובפרוצדורות שהוא נדרש כדי לשמר ולהציל חיים.
אנו חשופים לבני משפחה מבוהלים וחרדים, ולציבור הרחב החמוש במצלמות
פלאפונים גבוהות רזולוציה, ללא ווילון או דלתות זכוכית אוטומטיות הנסגרות מאחורינו כמו בבית החולים.
אנחנו מתאמצים לעשות את כל הנדרש ומעבר לכך. עייפים וגאים אנו חוזרים הביתה בסיום משמרת, בעיקר אם זכינו לבצע החייאה מוצלחת, או טיפול
מוצלח בחולה קשה ומורכב.
עם חלוף הזמן אנו לומדים להקים מחסומי הגנה רגשיים, ומגדלים שריון מנטלי האמור להגן עלינו בהתמודדות עם חולי, זקנה, פציעות אנושות ומוות. וזה עוזר מאד בהתחלה, האסון של חולה קשה או פצוע, מעובד לסיפור הירואי, רווי גאווה מקצועית,
וכן אני לא מתבייש לומר, מתובל אף במעט הומור שחור וציניות האופיינית לרבים מאיתנו. אנו מתחילים את עבודתנו בשטח חדורי התלהבות ואנרגיות, שאפילו הדפיברילטור החדיש ביותר ראוי להתקנא בהם.
תנאי השכר, הכאוס התמידי של עבודה במשמרות שפעמים רבות מתארכות מעל ומעבר למתוכנן בסידור העבודה, משקל הציוד והמטופלים שאנו נושאים, הם כאין וכאפס לתחושת הסיפוק שמעניקה אינטובציה מוצלחת. איזה כיף, אני פראמדיק.
אך בו בזמן מתרחשת תופעה מדאיגה, עובדים לא מעטים, לאחר תקופה של כ 4 עד 6 שנים, מתחילים להראות סימנים של שחיקה נפשית, תסכול ולאות פנימית קשה, ומשאת נפשם היא לעזוב. ולמצוא דרך אל מחוץ למעגל עבודת השטח, ודווקא בשיא יכולותיהם המקצועיות והמנטליות. נשחקים פיזית ורגשית, ואינם רואים עתיד ארוך טווח להמשך עיסוקם במקצוע.
קל ופשוט לאבחן דיסק חולייתי דחוס או פרוץ, קשה לאבחן ולכמת שחיקה, חרדה, אכזבה ותסכול.
רמות האדרנלין, הדופמין והסרוטונין המציפים את סינפסות המשוב של הנאה ועונג במוחנו והם אלה שאחראיים לתת לנו תחושת גיבורי - על כל יכולים, והמספקים לנו תעצומות נפש בהתמודדות עם מקרים קשים במיוחד, דועכים ומתפוגגים במהירות רבה. ובסיום משמרת אנו חוזרים הביתה, לחיק המשפחה ולעול הנוסף של התחייבויות ומטלות ביתיות, שגרתיות ואף משעממות לפעמים, בתחושת ריקנות חרדה ודכדוך. "הוציאו לי את המיץ" אנו חושבים, ומתחילים למנות אחורה בצער את מעט שעות ההפוגה המעטות, שנותרו לנו עד לתחילת המשמרת הבאה.
להזכירכם, להיות פראמדיק או איש רפואת חירום, זה לא רק עיסוק או מקצוע, זה סוג של אורח חיים, הלך מחשבה, וגם אופי. נטל האחריות, עומס המשמרות,
ההתמודדות היומיומית עם תחלואה, אסונות ומוות, גובים מחיר יקר עם חלוף השנים: מחיר פיזי, מנטלי, רגשי ונפשי.
טובי המוחות הרפואיים טורחים בעיצוב פרוטוקולים, נהלי טיפול ותגובה, מכשור חדיש וטיפול תרופתי מתקדם, בטוח ויעיל יותר לקהל המטופלים שלנו, אך לצערי פרוטוקול שימור הפראמדיק בעבודתו לאורך שנים עדיין לא נכתב ולא יושם בצורה יעילה ומשמעותית. לא הצלחנו לעצב מנגנון מקצועי יעיל שייתן תשובה הולמת לשחיקה במקצוע, עזיבה ופרישה של אנשים מוכשרים, מסורים ובעלי פוטנציאל.
ועדיין רבים מאד מוצאים פורקן והקלה רגעית לקשיי היומיום בעבודתנו בתרופת הפלציבו הגרועה מכל: קיטורים מלווים בקפה.
הידידים הטובים של הפראמדיק והמטפל בעבודתו היומיומית, הם יושרה מקצועית, בהירות וגמישות מחשבתית, ביקורת עצמית, אמפתיה ואנושיות.
האויבים הגדולים ביותר הם, יהירות, סטגנציה חשיבתית, אטימות ריגשית ואגו.
לסיום
הזכייה בפרס שימחה אותי מאד וגרמה לי להתרגשות גדולה. אבל חשוב מכך, הפרס האמיתי שזכיתי בו לדעתי, הוא הזכות שנתנה לי לקבל אותו מכם, כל אותם חברי לעבודה והדרכה, אנשים שהיו חניכים ומשתלמים שלי, במהלך שנות עבודתי.
לראות היום כיצד פרשתם כנפיים, התקדמתם, השתלבתם בתחומים כה רבים, מגוונים ומאתגרים, ופרצתם את גבולות סביבת העבודה של האמבולנסים והאטנ"ים והמשכתם לשמר את הלהבה הפנימית של המקצוע, קדימה, ובמעלה
הדרך, הקשה, הסיזיפית, והמכובדת, שבה צועדים ללא ליאות ובגאווה אנשי רפואת החירום.
