01/01/2024
יום השפה העברית.
בשנה שעברה חגגנו באבן-יהודה, המושבה שנקראת ע"ש בן-יהודה, עם גיל חובב, הנין של בן יהודה, שהקסים בסיפוריו על השפה העברית המיוחדת במשפחתם. בבית משפחת בן-יהודה אין "סבא וסבתא" אלא "אבבא ואממא", וגורדי שחקים נקראים בבלונים.
בשנה שעברה הפקנו אתר שלם לרגל שנת המאה לפטירתו של בן יהודה, ובו חוברות וסרטונים על המילים שחידשו אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב"י, חיים נחמן ביאליק ואנשים נוספים.
ואילו השנה - למרבה הצער - אנו משיקים אתר מיוחד על השפה העברית בעקבות ה-7 באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל" (בעצם, מוטב להגיד "המלחמה". אולי עוד ישנו לה את השם..)
בין החומרים באתר מופיע מילון עם מילים וביטויים הקשורים למלחמה, מתורגם למספר שפות (אנגלית, צרפתית, רוסית, ספרדית ופורטוגזית). תמצאו שם הרבה ראשי תיבות - כמו כטב"ם, רבש"ץ, וכמובן - ממ"ד. תמצאו שם מושגים הזויים כמו "ניצולי המסיבה". מי היה מאמין שהצירוף האבסורדי הזה ייהפך למטבע לשון. תמצאו שם מילים שכל ילד וילדה שגרים בישראל מכירים - מקלט, אזעקה, טילים, יירוט. מילים שילדים לא אמורים להכיר. אולי ההסברה הבינלאומית צריכה להתמקד בזה: להראות את ההבדל בין אוצר המילים של ילדי ישראל לזה של הילדים בארה"ב, באירופה, בדרום-אמריקה, באוסטרליה.
המלחמה הולידה גם פעלים חדשים. "להכווין", למשל. לא ברור לי למה היא החליפה את "לכוון". אולי "להכווין נשמע יותר אקטיבי, בשליטה לכאורה.
אבל נדמה לי שהדוגמא הבולטת ביותר להשפעת המלחמה על השפה, היא התשובה שלנו לשאלה הפשוטה: מה שלומך? יש כאלו שפשוט מרימים ידיין, במין 'נו' כזה, ונאנחים. יש את אלו שאומרים "בנסיבות". זו הפכה תשובה מקובלת. כזו שגורמת לנו להנהן בהבנה. יש את המבאסים, שעונים בכנות: "רע". "איום ונורא". "על הפנים". אני מודה שאני ביניהם. במילא רואים על פניי שאני שקועה בדכדוך, כך "שעל הפנים" היא תשובה מילולית. למרבה המזל, רוב האנשים לא מבאסים כמוני, אלא משדרים אופטימיות. "יהיה טוב", הם משיבים. וזה טוב מאוד שהם עונם כך. אנחנו צריכים תקווה. זה חשוב בשביל החוסן.
חוסן – המילה החביבה ביותר הום. למרות שבאופן אישי, אני ממש לא מחבבת אותה. מילים עם ח' וס' נשמעות רע. חסילונים. חס וחלילה. חיסונים. היו לנו מספיק חיסונים בקורונה. במצב הנוכחי מוטב למצוא מילה משורש אחר. עדיף בלי ח' וס'. הצעות יתקבלו בברכה.
המלחמה גם הולידה הרבה שירים. כבר בימים הראשונים של המלחמה התפרסמו ברשתות החברתיות של משוררים מפורסמים, שנכתבו מזמן אבל קיבלו משמעות חדשה. "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד" של לאה גולדברג, למשל. בקבוצות הוואצאפ נשלחו השירים של אנדד אלדן, המשורר הקשיש מבארי, שנראו כמו נבואה מצמררת. אבל הדבר המעניין הוא שזמן קצר אחרי פרוץ המלחמה גם הופיעו המון שירים של משוררים פחות מוכרים. זו תופעה חדשה: כל מלחמה הולידה שירים, אבל הם התפרסמו אחרי זמן – מתוך פרספקטיבה מאוחרת. בעידן הטכנולוגי, לא צריך להוציא לאור ספר שלם, וכך אנחנו מוצפים בשירים שנכתבים על המלחמה ברגע התרחשותה. השירים הופכים לתיעוד היסטורי – תיעוד של רגשות, של אירועים, של חוויות – ממקום אישי. השירים האלו חשובים מאוד. הם לא רק מעשה פואטי, אלא עדויות.
אני רוצה לסיים בשיר אחד כזה, של דפנה שן.
"השפה העברית
מרכינה את ראשה
במבוכה ובצער,
על שאין בה מילים,
ואין במילים
כדי להביע
את
-
בעקבות המלחמה, כולנו מרגישים חסרי מילים. אין מילים כדי לתאר את הזעזוע, את הכאב, את התדהמה. אין מילים – לא בעברית, ולא בשפה אחרת – כדי לתאר את האובדן. את התסכול. את האימה.
ובכל זאת, השירים הרבים - שנכתבו, שנכתבים – מעידים על הכוח של השפה. אנחנו כותבים, בעברית, את מה שאין להביע. אנחנו כותבים, בעברית, את מה שאי אפשר להגיד במילים. ואנחנו נכתוב. נמשיך ונכתוב. עכשיו ובימים אחרים.
לאה גולדברג קבעה שעלינו לכתוב שירי אהבה גם בזמן מלחמה. מי ייתן שביום השפה העברית הבא נכתוב מילון אחר, של שלום ואהבה.
