24/09/2026
כותבת המיילדת מאיה עמיר:
Maya Amir
אזהרת טריגר- חתך חיץ.
חתך חיץ הוא אחד הנושאים שהכי חשוב וקשה לי לכתוב עליהם, גם בגלל החוויה האישית שעברתי והצלקת שמלווה אותי, וגם מתוך העבודה שלי כמיילדת וההבנה כמה תפיסות מוטעות עדיין קיימות סביב הנושא.
הפוסט הזה נועד להביא נתונים עדכניים, לשאול שאלות על הדרך שבה אנחנו חושבות וחושבים על הנושא ולהביא גם את המורכבות שאנחנו פוגשות כנשות מקצוע.
**********************************************************************
״בכל לידה ראשונה כשהערכת המשקל של התינוק היא מעל 3.5 ק״ג אני עושה חתך.״
את המשפט הזה שמעתי לפני כמה שנים ממיילדת שהדריכה סטודנטית צעירה. זו רק דוגמה אחת לשלל האמונות והתפיסות שאליהן נחשפתי לאורך השנים בחדר לידה.
במשך שנים חתך חיץ בוצע באופן שגרתי, בעיקר בלידה ראשונה, מתוך אמונה שהוא ימנע קרעים חמורים וישמור על רצפת האגן.
האמונה הזו הופרכה לבסוף עם מחקרים גדולים שהראו בדיוק את ההפך:
סקירת Cochrane מ-2017 כללה 5,977 נשים. היא מצאה שמדיניות של חתך סלקטיבי, כלומר, ביצוע חתך רק כשיש צורך קליני ולא כברירת מחדל, הייתה קשורה לכ-30% פחות טראומה פרינאלית/וגינלית חמורה לעומת מדיניות של חתך רוטיני, כלומר, ביצוע חתך באופן שגרתי כחלק מניהול הלידה.
לפי NICE:
- אין לבצע חתך חיץ באופן שגרתי בלידה נרתיקית ספונטנית.
- יש לשקול חתך כשיש צורך קליני, למשל בחלק מהלידות המכשירניות או כשיש צורך לקצר את הלידה בשל חשד לפגיעה עוברית.
- יש לדאוג לאלחוש יעיל לפני החתך, למעט מצב חירום חריף שבו הדבר אינו אפשרי.
- גם לאחר קרע בדרגה 3- 4 בלידה קודמת, אין המלצה לבצע חתך באופן שגרתי בלידה הבאה.
לגבי שיעורי החתך בישראל:
הנתון הארצי האחרון שנגיש לציבור הוא מ-2019, וגם בו נחשפת שונות עצומה בין בתי החולים:
שיעור חתכי החיץ בלידות רגילות נע בין 9.09% ל-26.9% בבתי החולים שמסרו נתונים.
העובדה שמאז לא פורסמו נתונים ארציים עדכניים ונגישים לציבור מקשה לדעת מה באמת קורה כיום ולהשוות בין בתי החולים.
נקודה חשובה נוספת עולה ממחקר איכותני שפורסם ב-BMJ Open ב-2021:
החוקרים ראיינו מיילדות ורופאים ומצאו שההחלטה לבצע חתך הושפעה לא רק מהמצב הקליני, אלא גם מההכשרה, מהניסיון האישי, מהתרבות במחלקה ומהתפיסה המקצועית של אנשי הצוות לגבי לידה.
במחקר נמצא פער עצום בין אנשי צוות:
חלק כמעט שלא ביצעו חתך חיץ, ואחרים ביצעו אותו בשיעורים גבוהים מאוד.
ההחלטה נשענה לעיתים קרובות יותר על ניסיון אישי והרגלים מקצועיים מאשר על המחקר וההנחיות.
כלומר:
הסיכוי שלך לעבור חתך חיץ לא תלוי רק במה שקורה בגוף שלך, אלא גם במי שמקבלת את הלידה ובאמונות ובהרגלים המקצועיים שלה.
חשוב גם להבין שחלק מהשיקול לבצע חתך או לא נובע גם מתוך הפרדיגמה שבה אנחנו עובדות:
במחקר איכותני שבדק את החוויה של מיילדות לאחר קרעים חמורים, אחת המיילדות תיארה מצב שבו היא ומיילדת נוספת החליטו לבצע חתך חיץ כדי לנסות למנוע קרע בסוגר.
הקרע החמור התרחש בכל זאת. בדיעבד היא אמרה:
“I’d done everything I could to reduce the risk of a large tear.”
ובהמשך הסבירה שהדבר גרם לקרע להרגיש לה פחות כמו אשמתה ויותר כמו משהו שלא ניתן היה למנוע.
ופה קיים פער שאנחנו חייבות להתחיל לדבר עליו: מבחינתה, ״לעשות הכול״ כלל לבצע חתך חיץ, על אף שהראיות אינן תומכות בשימוש בחתך כאמצעי למניעת קרעים חמורים. זו דוגמה לאופן שבו ההחלטה ברגע הלידה מושפעת לא רק מהמחקר, אלא גם מהפחד שלנו כאנשי מקצוע, מהחשש שיאשימו אותנו שלא עשינו מספיק ומהצורך להרגיש שפעלנו.
והיא מעלה שאלה רחבה יותר על ההכשרה שלנו בתוך הפרדיגמה הרפואית: עד כמה אנחנו לומדות לפעול כדי למנוע תרחיש אפשרי ועד כמה אנחנו לומדות גם לעצור, להתבונן ולתת מקום לפיזיולוגיה מבלי להתערב.
חיתוך החיץ היא פעולה כירורגית שיוצרת פגיעה בעור ובשרירי הפרינאום, והמחקרים מראים שההחלמה ממנה יכולה להיות מורכבת יותר מקרע ספונטני.
במחקר גדול מ-2024 שכלל 5,328 נשים בלידה ראשונה והשווה בין קרע ספונטני מדרגה שנייה לבין חתך חיץ, שנה לאחר הלידה 6.7% מהנשים שעברו חתך דיווחו שהן אינן מרוצות מתוצאת ההחלמה, לעומת 3.7% מהנשים עם קרע ספונטני.
וישנן גם השפעות ארוכות טווח- במחקר שעקב אחרי נשים 12-18 חודשים לאחר הלידה, נשים שעברו חתך חיץ דיווחו יותר על כאב בחדירה ועל יובש נרתיקי. בנוסף, חתך חיץ נמצא כגורם סיכון לדיספראוניה גם יותר משנה לאחר הלידה.
שאלת ההסכמה:
חתך חיץ דורש הסכמה מדעת. אבל מה המשמעות של ״הסכמה״ כשהאישה בשיא הלידה, ראש התינוק כבר על הפרינאום והמספריים ביד?
פרופ' שרה כהן שבוט כותבת שהדיון צריך להתחיל עוד קודם. במאמרה על בדיקות וגינליות בלידה היא מתארת כיצד נשים רבות חסרות לעיתים את המשאבים המושגיים שמאפשרים להן לזהות פעולה כ-
״unnecessary and potentially declinable״
כלומר, כפעולה שעשויה להיות מיותרת ושאפשר לסרב לה.
Cohen Shabot, 2021, Feminist Theory
כלומר, כדי שאישה תוכל להסכים או לסרב, היא צריכה קודם לדעת שיש בכלל בחירה.
פרקטיקות שמנורמלות כחלק מ״מה שעושים בלידה״ עלולות להפוך לכמעט בלתי נראות כפעולות שאפשר לשאול עליהן, לעצור אותן או לסרב להן.
לכן קשה לצמצם הסכמה אמיתית לחתך לשאלה שנשאלת רק ברגע הלידה עצמו.
הסכמה גם נראית אחרת לגמרי בתוך מסגרת של יחסים, היכרות ואמון. כשיש רצף טיפולי, כשהאישה מכירה את המיילדת והמיילדת מכירה אותה, השיחה על גבולות, העדפות, פחדים ובחירות יכולה להתחיל להתקיים עוד בהריון עצמו.
במצב כזה ההסכמה אינה שאלה שנזרקת ברגע של לחץ, אלא חלק ממערכת יחסים שנבנתה מראש, מערכת שבה יש מקום לשאול, לשנות דעה ולסרב, בלי שהקשר או תחושת הביטחון יתערערו.
זה חשוב במיוחד משום שבעבר (ולצערי גם היום) חתכים בוצעו לא פעם בלי הסכמה ומבלי ליידע את האישה כלל, כפי שקרה גם בלידה הראשונה שלי.
חשוב לי לומר גם שאני מודעת למורכבות של העבודה בחדר לידה ולמצבים שבהם מתקבלות החלטות בזמן אמת, לעיתים תחת לחץ ובתנאים לא פשוטים- אני כאמור שם וחווה את זה גם בעצמי. הפוסט הזה לא נכתב כדי להאשים מיילדות או רופאים/ות בשום אופן.
המטרה היא לעורר מודעות, להסתכל בכנות על המקומות שבהם עדיין יש פער בין הידע המחקרי לבין הפרקטיקה, ולשאול איפה אנחנו עדיין צריכות להשתפר. ובעיקר, לבקש שינוי ושקיפות במקומות שבהם הם נדרשים.
הוספתי בתגובה הראשונה את רשימת המקורות המלאה לכל הנתונים והמחקרים שמופיעים בפוסט
