Haifa Feminist Institute مركز حيفا النسوي للدراسات מרכז מחקר פמיניסטי חיפה

29/01/2026

07/01/2026

03/01/2026

نساء يافيات رائدات يوم الأحد | 11/1/2026 | 19:00-20:30 مقرّ منظّمة امرأة لامرأة | شارع أرلوزروف 118, حيفا, وعبر منصة الزوم لانضمام لنشرة البريدية التابعة لجمعية امراة لامراة: https:/...

26/12/2025

בצל האיום על הבית שלנו, חשוב לנו להצהיר פומבית כי אנחנו מתחייבות להמשיך לפעול למען נשים באשר הן; לייצר מרחבי דיון המאפשרים ביטוי חופשי; לפעול למען שחרור נשים על פי עקרונות הפמניזם ההצטלבותי המכיר בכך שבחיי נשים מצטלבות מערכות דיכוי ומערכות פריבילגיות שונות; לפעול על פי העיקרון שזכויות נשים הן זכויות אדם; לפעול למען צדק חברתי; לפעול למען שלום צודק ולמען חברה לא מיליטריסטית; לפעול למען סולידריות בין נשים; מעבר ללאום, לדת, למעמד, למוגבלות או למיניות, ותוך התבוננות עמוקה באופנים בהם זהויות אלו מעצבות את הפריבילגיות, החסמים, וכלל חוויות החיים שלנו.
האתגרים החברתיים בינינו הולכים ומתעצמים, והצורך במרכז פמניסטי חזק, יציב ונגיש בלב חיפה רק גובר. אנו רואות בהמשך הקצאת המבנה לא רק הכרה בעשיית העבר, אלא השקעה אסטרטגית בעתידה של חיפה. נוכחותנו המתמשכת בהדר היא נכס אסטרטגי עבור עירייה המחויבת לטיפוח עיר משותפת ושיווינית עבור כל קהילותיה המגוונות. המשך קיומי של המרכז יאפשר לנו להמשיך ולהוות עוגן של תמיכה ופעולה עבור אלפי נשים, ובכך לתרום לחוסנה החברתי של העיר ולהפיכתה למקום בטוח ומכיל יותר עבור כל תושביה.

16/09/2024

מערג׳ת, דרום בקעת הירדן.
בלילה שבין חמישי לשישי הורעלו כאן עשרות עיזים ומספר כלבים.
הבוקר, יום ראשון, הפלישה היומית:
מתנחל מהמאחז הקרוב של זהר סבח פולש עם עדר לתוך שטח פלסטיני פרטי. אין שום דבר פסטורלי או מקרי בפלישות האלה, שכל מטרתן היא הפחדה, ערבוב הצאן, האשמה בגניבה ואלימות. למתנחלים אין סיבה לעבור בתוך הקהילות הפלסטיניות למעט הרצון העז והנסיונות לפגע להתיש את הקהילה ולגרשה מאדמתה. טיהור אתני.

הצבא שהוזעק הלך דווקא למאחז של סבח.
קפה של בוקר?

16/09/2024

"אלכס, עדן, אורי, אלמוג, הרש וכרמל עשו הכל כדי לשרוד. הם עברו תנאים גרועים ממה שיכולנו לדמיין. הם עמדו בהתעללות נפשית ופיזית, שרדו רעב, צמא, דיכוי, חושך, חום, חנק, יובש ופחד מתמיד. והם עשו הכל כדי לשרוד. אז למה המדינה ומנהיגיה לא עשתה הכל כדי להחזיר אותם?

ראינו את התמונות והסרטונים מהמנהרות. הבנו את התנאים בהם הם שרדו ובהם נרצחו. אפשר היה להציל אותם. לחלץ אותם באמצעות עסקה. נכון, זה לא הרואי כמו חילוץ צבאי, אבל זה דורש לא פחות אומץ.

אלכס ואני בנינו בית, משפחה, עתיד. ראינו כאן עתיד נפלא לילדינו. כשאלכס נחטף, קאי עוד לא נולד. וכשהוא נולד, הוא נולד למציאות בלתי נתפסת. במשך 11 חודשים, אבא היה רחוק. עכשיו הוא כבר לא יחזור. אבא לא יאסוף את טום מהגן ואבא לעולם לא יחבק את קאי. מה טום יזכור? הפוסטר של אבא עם הסינר הצבעוני? זה שתלוי בכל מקום? האם הוא יזכור את הפעמים שאבא הרים אותו? האם אי פעם ירגיש בטוח בלי אבא שיגן עליו וישמור עליו? האם הילדים שלי ירגישו אי פעם בטוחים במדינה שלא הגנה על אביהם?

אני לא רוצה שתסתכלו עלי ברחמים. אני רוצה שתראו אותי ותעשו הכל כדי שהסוף יהיה אחר – עבור נשים אחרות, עבור חטופים אחרים. להחזיר את אוהד לרז, להחזיר את שגיא לאביטל, להחזיר את צחי לגלי, להחזיר את אוהד לבת שבע, את עומרי ללישי, את טל לעדי, את דוד לשרון. תנו לילדיהם הקטנים את ההזדמנות לגדול עם אבא, תנו לילדים שלהם את הזיכרונות שלילדיי כבר לא יהיו.

אני משתוקקת לראות את החטופים חוזרים הביתה. תנו להם סוף טוב. תנו לכולנו סוף אחר. חתמו על עסקה, תצילו את מי שאפשר להציל. תנו לנו אוויר. תנו להם אוויר. תחזירו אותם הביתה, עכשיו".

מיכל לובנוב, אשתו של אלכס לובנוב שהוצא להורג על ידי חמאס לפני שבועיים, בעזה – הערב בהפגנה עבור החטופות והחטופים

צילום: פאולינה פטימר, מטה משפחות החטופים

Bring Them Home Now
פוליטיקלי קוראת

16/09/2024

אשה צעירה שיש לה חלום להיות מתורגמנית. ואז באה מלחמה איומה ואין מקום לחלומות יותר. היא יוצאת להאבק על חייה וחיי משפחתה. אנא עזרו לה. גו פנד מי זה אתר פשוט וקל לתרום אם יש לכם.ן אהבה בלב.

In the tapestry of my dreams, woven with aspirations of becoming an Engl… Zaina Abdulwahed needs your support for Rebuilding Dreams That Shattered in Gaza War

10/08/2024

הציור השבועי לילד

ישראל ישראלי קם בוקר אחד, פקח את עיניו ושם פעמיו לשטחים הכבושים (הגדה המערבית). בדרך הבחין לפתע ברעולי פנים מלווים בחיילים תוקפים יחדיו פלסטינים.

התוכלו ילדים לעזור לו למצוא את שאריות המוסר של הצבא הישראלי ואת מדינת החוק?

23/05/2024

מכתב לעיתון הארץ שכתבנו, ענת גרינשטין וחנה ספרן ולא פורסם:
ביום העצמאות השתתפנו, כמה עשרות פעילים ופעילות יהודים, יחד עם אלפי פלסטינים ופלסטיניות אזרחי מדינת ישראל, ילדים, נוער, מבוגרים וקשישים, בצעדת השיבה של ועד העקורים. הצעדה מתקיימת מדי שנה ביום העצמאות, שבשנות הממשל הצבאי היווה יום בו הוסרו הגבלות התנועה על האזרחים הפלסטיניים והם יכלו לשוב ולבקר באדמותיהם ובהריסות הכפרים שפונו ב48 ושאליהם לא הורשו לשוב מעולם. העקירה של כ 750,000 תושבים מבתיהם, וההפקעה של רכושם ואדמותיהם, הן עובדות היסטוריות שאינן ניתנות להכחשה. הצעדה הקצרה מסתיימת בכינוס בו מספרים תושבי הכפר העקורים על החיים בו לפני הנכבה ובמהלכה, ובכך משמרים את המורשת והנרטיב ההיסטורי מדור לדור. בנוסף מביעה הצעדה את השאיפה לחזור אל האדמות שהופקעו ולחיות בארץ בראש מורם ולא כאזרחים סוג ב' הנדרשים להוכיח באופן מתמיד נאמנות וצייתנות למשטר .
והנה, עוד לפני שירד הערב על היום הזה, צפינו במחול שדים סביב השתתפותה של סברין מסארווה, מורה ומחנכת בבית ספר יהודי במרכז הארץ, במצעד. מישהו זיהה את פניה של המורה באחד הסרטונים מהצעדה, ומיד נפתחו קבוצות ווצאפ זועמות הקוראות לפיטוריה ואף לגירושה מהארץ. עוד בטרם צאת החג הוגשה תלונה למשרד החינוך, והשר הודיע על השעייתה של המורה עד לבירור העניין. לידיעות בתקשורת צורפה גם תגובתו המשתלחת של שי גליק, המנהל ארגון בתקציב שנתי של 7.5 מיליון ₪ שכל מטרתו רדיפה פוליטית של מי שאינו עם תפיסות העליונות היהודית ושליטתה הבלעדית בארץ.
קשה לראות את האיום הנורא שנושאת עמה המורה סברין, אישה המקדישה את חייה המקצועיים לחינוך להדברות, הכרות ודיאלוג בין שני העמים החיים בארץ. סברין עבדה בעבר בבית ספר דו לשוני ובחרה לעבוד כמורה לערבית בבית ספר יהודי מתוך הכרה בחשיבות הלמידה זה את שפתו של זה. היא יזמה והקימה פרויקט של מפגשים בין תלמידים יהודים וערבים והייתה מחנכת מוערכת שליוותה את תלמידיה מתוך הכרת ההיסטוריה והנרטיב שלהם, גם כשהוא שונה משלה. במה חטאה ומה פשעה? היא השתתפה באירוע הבא לבקש תיקון לעוול היסטורי שבגינו אנו סובלים וסובלות עד היום הזה. יהודים וערבים, כולנו חיים וחיות בצילן של מלחמות שלא נגמרות.
התקשורת ומשרד החינוך מציגים את צעדת השיבה כאירוע אלים או מסוכן, אך ההפך הוא הנכון. הדרך היחידה שבה נוכל לחיות כאן בבטחון היא אם נוותר על תחושת העליונות - שתמיד זקוקה לדיכוי כדי להתקיים, ונקדם חיים של שותפות. זה דורש מאתנו לא מעט אומץ ואמון, אבל זה אפשרי. נקודת ההתחלה היא ההכרה בהיסטוריה של המקום הזה. ההבנה שנעשה וממשיך להיעשות כאן עוול וגזל של אדמות וזכויות, לצד ניסיון כן ואמיתי לתקן את העוול הזה.
יש מעט בחברה הישראלית שמאמינים בשותפות, ומעט בחברה הפלסטינית שמאמינים בכך. בשתי החברות יש גם מספר הולך וגדל של מי שמאמינים בהשמדה של העם האחר. אם לא נתפכח ונעבוד בכל הכח על קידום האפשרות של חיים משותפים נשאר רק עם אלה החותרים להשמדה. אנחנו כבר בעיצומו של האסון. עלינו לעשות כל מה שאפשר כדי להפסיק אותו ולנסות לבנות מחדש חברה המבוססת על שלום, שותפות, צדק ותיקון העוול. כל הכבוד לסברין מסארווה על האומץ והלב הפתוח הנדרש כדי לחיות במקביל בשני העולמות בלי לוותר על אף אחד מהם. הלוואי שנלמד ממנה במקום לרדוף אותה.

22/05/2024

https://www.facebook.com/sarai.aharoni.3/posts/pfbid02SnfY7b38rNDR73a5UAKYcGSHAifLqphtTA8Dq2GKNEySKdQJZFX9BwAmz3bGYUh8l

The article is based on a series of interviews (61) and a multi-sited ethnography conducted during 2019–2021 which traced archival records of 20 feminist organi...