22/06/2026
מי מחזיק את מי שמחזיק את בני הנוער שלנו?
"הם הגיעו עם דפיקות לב. ביקשו מים וסיגריה... ואז אזעקה. ריצה למקלט. פתאום ראיתי בעיניים את גודל הבהלה. לא בקטנה. בטירוף".
הציטוט הזה הוא לא מתוך כתבה עיתונאית, הוא הודעת וואטסאפ גולמית, בלי פילטרים, שנשלחה ממנהלת שטח של עמותת עלם בצפון המופגז.
במשך חודשים אנחנו מדברים על הצפון דרך מספרים, תקציבים ושיקום קהילות. אבל בתוך השיח הזה, יש קבוצה אחת שנותרה שקופה: אנשי השטח, העובדים הסוציאליים והמדריכים שלנו.
האנשים שנוסעים בכבישים מופגזים, שנכנסים למרחבים לא ממוגנים, שמחזיקים עבור בני הנוער את החרדות הכי עמוקות – בזמן שהם עצמם חיים תחת אותו איום בדיוק.
בטור מטלטל וכואב ב'מקור ראשון', סמנכ"לית הפעילות שלנו בעמותת עלם, יעלה להב רז, מציפה את הדילמה שקורעת את הלב מדי יום:
להישאר בשביל הנערים שמחכים בחוץ וזקוקים למבוגר אחראי, או להקשיב לפחד הכי בסיסי שמבקש לעצור ולחזור הביתה בשלום?
המלחמה הזו לימדה אותנו שחוסן הוא לא היעדר פחד. והצוותים הטיפוליים הם לא משאב בלתי נדלה – הם בני אדם.
אם אנחנו כחברה רוצים שיהיה מי שיפגוש את בני הנוער במקלטים, ברחובות ובשיחות הלילה הארוכות – אנחנו חייבים ללמוד להגן קודם כל על מי שנמצא שם עבורם.
כי השורה התחתונה היא פשוטה ומחייבת: אם לא נחזיק את מי שמחזיק – לא יישאר מי שיגיע.
הטור המלא של יעלה להב רז זמין לקריאה https://www.makorrishon.co.il/news/health/article/343713
מאמר הדעה של יעלה במקור ראשון :)
הם מקשיבים, מלווים ומחזיקים עבור אחרים את מה שקשה לשאת - אבל ככל שהמלחמה מתארכת גובר הצורך להגן גם על אנשי השטח שנמצאים בחזית החברתית של המשבר