הבונים החופשים לשכת אביב Freemasons Aviv lodge

14/04/2026

14/04/2026

בשנת 1941 חלה החובה לשאת את הטלאי הצהוב על כל היהודים שבשטחי הכיבוש הגרמני.

מחקר של הספריה הלאומית מציין כי הרעיון לסימון יהודים בצבע נבדל על בגדיהם, אביו-מולידו של "הטלאי הצהוב", הוא בקובץ חוקים אסלאמי המכונה "חוזה עומר". חוזה זה מיוחס לאחד הח'ליפים המוסלמים הקדומים, עומר בן אלח'טאב (644-634) או עומר בן עבד אלעזיז (720-717). זהו מעין הסכם דו-צדדי בין המדינה האסלאמית לבין היהודים והנוצרים ובני דתות אחרות הרשאים להתקיים בשטחי האסלאם, המכונים "בני החסות". לפי חוזה זה, האחרונים מקבלים ערובה לבטחונם, לרכושם ולזכותם לקיים את פולחניהם במגבלות מסויימות ולנהל את קהילותיהם. מנגד, מוכפפים בני החסות לתקנות מפלות הכוללות, למשל, את האיסור על רכיבה על סוסים ועל אוכפים, על נשיאת נשק, על בניית בתי תפילה חדשים, ועל הפגנת הדת בפרהסיה. סעיף חשוב נוסף ב"חוזה עומר" מחייב את "בני החסות" להיראות בפומבי בלבוש שונה מזה של המוסלמים.

המקורות ההיסטורים המוסלמים והיהודים מגלים כי בתקופת ימי הביניים, היינו למן המאה השביעית ועד למחצית המאה השלוש-עשרה, לא נאכפו חוקי הלבוש הנבדלים במזרח התיכון בעקיבות אלא לתקופות קצרות למדי. מצב זה השתנה במחצית השנייה של המאה ה-13, בייחוד באזורינו, קרי, מצרים, ארץ-ישראל וסוריה. באותה עת עלו לשלטון במצרים ובסוריה השליטים הממלוכים. שליטים אלה היו במוצאם עבדים צבאיים לא-מוסלמים, וכדי לרצות את אנשי הדת המקומיים ולחזק את הלגיטימציה השלטונית שלהם, נטו להכביד את ידם על "בני החסות". ואכן, לאורך תקופת שלטונם, בשנים 1517-1250, הקפידו הממלוכים על חוקי הלבוש הנבדלים ביתר שאת ובעקיבות. *יהודי מצרים וסוריה חויבו לעטות לראשיהם מצנפות צהובות, בעוד הנוצרים הצטוו לחבוש מצנפות כחולות והשומרונים אדומות.* חוקי הלבוש המפלים נאכפו בכל רחבי הסולטאנות הממלוכית, כפי שאנו יודעים ממקורות היסטוריים מוסלמים, לצד עדויות של נוסעים אירופאים, נוצרים ואף יהודים. יש לציין כי הצבע הצהוב לא הומצא על ידי השליטים הממלוכים יש מאין. לא-מוסלמים נצטוו ללבוש פרטי לבוש צהובים עוד במאה התשיעית בבירת הח'ליפות, בגדאד. צבע זה זוהה באופן בלעדי רק עם היהודים בתקנות לבוש מסוף המאה ה-11 בבגדאד, וערב עלייתם לשלטון של הממלוכים במצרים.

מעניין לגלות שגם באירופה הנוצרית, החל מהמאה ה-13, החלו השלטונות לאכוף בהדרגה חוקי לבוש נבדלים ליהודים. מקורו של "הטלאי היהודי" האירופאי הוא בוועידת לטראנס הרביעית, שנערכה ברומא בשנת 1215, הוחלט כי על יהודים ומוסלמים ללבוש על בגדיהם סימן מזהה שיבדילם משאר האנשים. ועידה שהתקיימה בעקבות מסעות הצלב ובה קבע האפיפיור אינוקנטיוס השלישי שהיהודים ילבשו סימן היכר. לסימון ניתנה בכל מדינה פרשנות שונה: באנגליה חייב המלך אדוארד הראשון את היהודים בנשיאת סמל בצורת לוחות הברית. ״כל יהודי, לאחר שהוא בן שבע שנים, ילבש סימן היכר בבגד החיצוני שלו, בצורה של שני לוחות צמודים מלבד צהוב, באורך שישה סנטימטרים וברוחב של שלושה סנטימטרים״, זאת קבע בשנת 1274. בגרמניה ובאוסטריה, בנוסף לענידת טלאי צהוב, חייבו את היהודים בלבישת כובעים מחודדים בצבע צהוב, שנקראו "Judenhutes”. המלך לואי ה-9 הצרפתי, שהיה נוצרי אדוק, חייב בהדבקת טבעת צהובה (״טבעת היהודים״) על הבגד. כובע היהודים (בגרמנית Judenhut; בלטינית pilleus cornutus, כלומר "כיפה בעלת קרן") שהיה כובע חרוטי צהוב בעל חוד מופיע כבר באיורים החל בסוף המאה ה-11. ככל הנראה, לְבשוהו היהודים באזור גרמניה כחלק מהלבוש המסורתי, והוא נתפס בעיניהם כסמל מייחד ולאו דווקא כסמל משפיל. (תמונה מצורפת).
כיוון שלא היו קהילות מוסלמיות ברוב מדינות אירופה באותה עת, הרי שחוק זה היה מכוון כלפי היהודים בלבד. כך, ככל הנראה, מצא את דרכו מעולם האסלאם אל אירופה הנוצרית הרעיון לסימון חיצוני של היהודים. החלטת הכנסייה יושמה הלכה למעשה באזורים שונים באירופה במאה ה-13 ואילך. בדומה לעולם האסלאם, צבעו הנפוץ ביותר של הטלאי היהודי, בייחוד מהמאה ה-15, היה צהוב.

וכך, יהודי הסולטאנות הממלוכית ניכרו במצנפותיהם הצהובות כעדה נבדלת, אך שאינה אלא אחת מני רבות. עמיתיהם נושאי הטלאי באירופה, לעומת זאת, לא היו אלא מיעוט יחיד, קטן ומבודד הנבדל בהופעתו החיצונית מהמוני הנוצרים ובשל כך מושא להשפלה וביזוי. מעבר לכך, בחברות אסלאמיות, דוגמת הסולטאנות הממלוכית, לבושו של אדם נועד לזהותו מבחינה מעמדית ודתית, ובמידה רבה היה לחלק מהגדרת זהותו העצמית. רחובות קהיר ודמשק של המאה ה-15 היו פסיפס תרבותי שהתבטא בסממני הופעה ולבוש חיצוניים. חברי העלית הממלוכית זוהו באמצעות רכיבתם על סוסים (פריבילגיה שהייתה שמורה אך ורק להם ולאנשי החצר), בסוגי הכובעים שעל ראשם, ובבגדיהם הייחודיים והמפוארים; מי שנמנה עם שכבת אנשי הדת המוסלמים (העֻלָמָאא') בלט לעין בטורבאן הלבן והרחב שעל ראשו; הנוצרים היו מזוהים במצנפותיהם הכחולות, השומרונים באדומות, הגאורגים ניכרו בכובעיהם השחורים, והיהודים במצנפות הצהובות. במצב שכזה לא נחשבו היהודים אלא כקבוצה אחת משלל קבוצות הנושאת כל אחת את סימניה המזהים. כמו כן, המצנפת הצהובה "משכה הרבה פחות אש" מאשר זו הכחולה של המוני הנוצרים. היסטוריונים מוסלמים בני התקופה מציינים כי בעת גל רדיפות נגד "בני החסות", היו בין הנוצרים מי שהשאילו מהיהודים את המצנפת הצהובה, כדי שייראו ברחובות העיר כיהודים ועל כן לא יעשו בהם שפטים.
פרטי הלבוש הצהובים שבהם חויבו היהודים בחברה המוסלמית נועדו לסמן את מעמדם בשולי החברה הכוללת, אך עדיין בתוכה. לעומת זאת, הטלאי הצהוב באזורים רבים באירופה הנוצרית היה ביטוי חיצוני להוצאתם של היהודים מכלל החברה. יש הטוענים כי חוקי הרייך השלישי שחייבו את יהודי אירופה לשאת טלאי צהוב נֶהֶגוּ בהשראתם של חוקי הוועידה הלטרנית ומאותם מניעים. אלא שבעוד החוק הכנסייתי מימי הביניים נועד למנוע את "זיהומם" של בני הדת הנעלה מצד מחזיקי דת כופרת, במאה ה-20 נועד החוק הנאצי למנוע "זיהום של בני הגזע הארי על ידי בני גזע נחות". עדות לכך ניתן למצוא, למשל, בכרזות נאציות שעליהן התנוסס הטלאי הצהוב ומתחתיו הכיתוב: "הטלאי היהודי הוא אזהרה נגד זיהום הגזע". (“Rassenschande”)

הסמלים שנצטוו היהודים להצמיד לבגדיהם במקומות שונים ברחבי אירופה בתקופה הנאצית נבדלו זה מזה בצורתם, בצבעם ובמקום בו מוקמו על הבגד.
גם לאחר כליאת היהודים בגטאות והפרדתם משאר האוכלוסייה בשטח הסגור של הגטו לא התבטלה גזירת הסימון וההקפדה עליה. יהודים שנתפסו ללא הסימן על בגדם נענשו, אך הענישה חלה לא רק בהיעדר טלאי או סרט זרוע אלא גם על האופן בו הוצמד הטלאי לבגד. בכל גטו הונהגו עונשים שונים שנעו בין קנסות כספיים, מאסר, מכות, גירוש למחנה ריכוז ועד לעונש מוות.

במחנות הריכוז היתה נהוגה שיטת סימון של האסירים. צורת המשולש לסימון אסירים נבחרה על פי צורת משולש האזהרה הנפוץ בתמרורי דרכים (תמונה מצורפת). התגיות הנפוצות ביותר היו:
משולש אדום לאסירים פוליטיים - חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, חברי איגודים מקצועיים, קומוניסטים, *בונים חופשים*, אנרכיסטים (חלק מהאנרכיסטים סומנו במשולש שחור כ"א-סוציאליים").
משולש ירוק לפושעים מועדים (גרמנית: Berufsverbrecher, ר״ת BV) (ולעיתים אף לקאפו) כך סומנו רוצחים, גנבים, שודדים, רמאים, וכדומה.
משולש כחול ל"מהגרים": כל אלה שעזבו את גרמניה לאחר עליית הנאצים מסיבות פוליטיות ושבו לאחר זמן מה. כולם היו חשודים כמרגלים וחתרנים, וב-1935 ניתנו הוראות להכניסם ל"מחנות חינוך", מהם שוחררו לפי החלטת הגסטאפו. גם לאחר מכן, הם היו נתונים בסכנת מעצר מחדש.
משולש סגול ל"פרשני המקרא" (גרמנית: Bibelforscher) אשר כונו לעיתים בלעג "הליצנים של מעלה" (גרמנית: Himmelskomiker) אנשים שמטעמי מצפון התנגדו לשירות צבאי, בהם עדי יהו-ה.
משולש ורוד להומוסקסואלים ולפושעי מין.
משולש שחור לאסירים "א-סוציאליים", בהם צוענים, שבשלב מאוחר יותר ענדו משולש חום, מפגרים, אלכוהוליסטים, חסרי בית, קבצנים, משתמטים מעבודה, זונות, לסביות, וחלק מן האנרכיסטים והפמיניסטיות.
משולש חום לצוענים (לאחר שהופסק תיוגם במשולש שחור).
כמו כן, היה נהוג לציין בפס דק מעל המשולש אסירים חוזרים - כאלה ששבו למחנה לתקופת מאסר נוספת לאחר שנעצרו שוב או ששהו במחנה אחר.
קטגוריה קטנה של אסירים הייתה "Sonderaktion Wehrmacht": אלה היו חיילי ורמאכט בעייתיים שנשלחו למחנה זקסנהאוזן. היו 800 אסירים כאלה בסך הכל, ו-70 מהם מתו במחנה. הם סומנו במשולש אדום הפוך.

יהודים סומנו בשני משולשים, המונחים זה על גבי זה, היוצרים צורת מגן דוד. המשולש התחתון, שקודקודו פונה מעלה היה צהוב לסימון יהודי, ואילו המשולש העליון שקודקודו מטה, סימן את אופי האסיר כמפורט ברשימת צבעי המשולשים. סימונים אלה ליהודים היו נהוגים במחנה הריכוז אושוויץ עד ל-30 ביוני 1944. החל מ-1 ביולי 1944 סומנו האסירים היהודים באופן זהה לזה של האסירים שאינם יהודים, אלא שנוסף להם פס צהוב במקביל לצלע העליונה של המשולש.
חלק מן האסירים נשאו גם אות לטינית גדולה במרכז המשולש לסימון השתייכותם הלאומית. כך, האות B סימנה בלגים, F - צרפתים, N - הולנדים (בגרמנית: Niederländer)‏, I - איטלקים, P - פולנים, S - ספרדים, T - צ׳כים (בגרמנית: Tschechen)‏, U - הונגרים (בגרמנית: Ungarn). לאסירים בפלוגת עונשין נוסף עיגול מתחת למשולש.

במחנה הריכוז אושוויץ נוספה על שיטת סימון האסירים באמצעות משולשי בד צבעוניים על הבגד, אף שיטת סימון ייחודית בקעקוע מספר האסיר על גופו. שיטה זו לא יושמה במחנות ריכוז אחרים.

המשטר הנאצי אף הפיק סרט המתיימר לחשוף את הקשר בין היהודים והבונים חופשים. ״Forces occultes״ (״כוחות הנסתר״ - תעלומות הבונים חופשים שנחשפו לראשונה על המסך). הסרט מגולל את חייו של חבר פרלמנט צעיר שמצטרף לבונים חופשים כדי להחיות מחדש את הקריירה שלו. בכך הוא לומד כיצד הבונים חופשים קושרים קשר עם היהודים והעמים האנגלו-אמריקאים כדי לעודד את צרפת למלחמה נגד גרמניה.

‏https://youtu.be/StoiWZgOorI

הנאצים טענו שבונים חופשים בדרגות הגבוהות היו אלה שחברו לקונספירציה היהודית וכי הבונים חופשים היו מהגורמים לתבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה. במיין קמפף כתב אדולף היטלר כי הבונים חופשים נכנעו ליהודים והפכו לכלי מצוין בידיהם להילחם על מטרותיהם ולהשתמש בקשרים שלהם כדי למשוך את השכבות העליונות של החברה למטרותיהם. על כך נמצאו הבונים חופשים כמתאימים להיות אסירים פוליטיים ונשלחו למחנות.
על-אף פעולתם הנמרצת של הנאצים נגד הבונים חופשים, הקימו אלה במחנות לשכות שפעלו תחת עינו הפקוחה של המרצח הנאצי. על-אף התנאים הקשים הבונים חופשים המשיכו לקיים את פעילותם בכארבע עשרה מחנות השמדה ומחנות ריכוז תוך כדי שהם מסכנים את חייהם אף יותר. לדוגמה, במחנה הריכוז שהפך מאוחר לכלא איסטרוויגן שבבלגיה, אסירים פוליטיים הקימו את לשכת Loge Liberté chérie (לשכת החירות האהובה) וערכו פגישות ועבודות בסתר בשנים 1943-1944. בסה"כ נרצחו על-ידי הצורר הנאצי בין 80-200 אלף בונים חופשים לאורך כל התקופה בין השנים 1939-1945.
לזכרם אנו עונדים את סיכת פרח הזיכריני.

בברכת אחים נאמנה.
אבי בירן.
לשכת אביב 10.

FORCES OCCULTES (1943) [FILM COMPLET - English Subtitles] Forces occultes est un film français réalisé par Paul Riche, pseudonyme de Jean Mamy, écrit par Jea...

22/03/2026

21/03/2026

היום 21 במרץ. היום התעוררנו באביב. אנו בחצי הכדור הצפוני. אלה שבדרום הכדור מתעוררים היום לסתיו.

חווינו את נקודת השיוויון.
נקודת שוויון היא מושג אסטרונומי שמשמעו הזמן בשנה שבו חצי כדור הארץ הדרומי והצפוני מוארים במידה שווה, ולפיכך אורך היום ואורך הלילה שווים. המונח הלועזי ליום השוויון – equinox נגזר מהמילה הלטינית שמשמעותה "לילה שווה".
בצהריי היום לאורך קו המשווה בעת נקודת השוויון השמש נמצאת בזניט. גאומטרית, נקודת השוויון היא הזמן היחיד שבו יש זווית ישרה בין ציר הסיבוב של כדור הארץ לבין הקו הדמיוני המחבר את מרכז השמש עם מרכז כדור הארץ.

במצריים הקדומה נבנה הספינקס כך שפניו מביטות אל עבר הנקודה בה זורחת השמש ביום השוויון.

יום השוויון מסמל את יום תחילת האביב ובמהלך ההיסטוריה סימן את תחילת השנה בתרבויות שונות. השנה העברית למשל, החלה תמיד ביום הזה, בחודש ניסן, שהיה החודש הראשון למניין החודשים בתקופת המקרא. בעבר, גם השנה האזרחית החלה באביב ומאוחר יותר, תחילת השנה האזרחית הועברה לחודש ינואר.

אנו הבונים החופשים שווים על הפלס. אנו מנציחים את ערך השיוויון. נקודת השיוויון הזאת מונצחת בהיכלנו בדרכים שונות.
השמש והירח זה מול זה. בסימטריה ועל אותו קו מפולס. כל אחד מהם מקבל את אותו הכבוד ואותו המעמד. כל אחד מקבל חלק שווה על הלוח כמו שמקבלים גם חלק שווה בשעות היממה.
השוויון בין לילה ויום מרומז עם רצפת השחור לבן שבהיכל. גודל מרצפת שחורה הזהה לזה הלבנה. שיוויון.
כאשר היום קרני השמש ניצבים ב-90 מעלות לקו המשווה, אין צל לאדם העומד שם. ממבט על הוא נקודה במרכז עיגול כדור הארץ. הסמל אותו נראה בהיכלנו. הנקודה במרכז העיגול התחום בין שני קווים מכל צד. קווים המייצגים את ימי ההיפוך. שוב - נקודת השיוויון. נקודה המייצגת את מעגל החיים. יום השיוויון הסתווי המייצג את המוות ומולו, באותה הנקודה, יום השיוויון האביבי המייצג את הלידה מחדש. גלגל החיים.

אביב הוא תחייה מחודשת של הטבע. אביב מייצג את החדש. גם שמה של העיר תל אביב מכיל קצוות. תל - אתר ארכיאולוגי - ישן. אביב - חדש. שם שניתן לעיר בכדי להוקיר את בנימין זאב הרצל. הרצל כתב חזון וקרא לספרו ״אַלְטְנוֹיְלַנְד״ (Altneuland). ארץ ישנה חדשה בגרמנית. נחום סוקולוב תרגם ישן חדש: תל אביב.
אביב אף הושאלה לציון התחדשות ונעורים באדם, כמו בביטויים "אביב נעוריו" או "אביב ימיו", וכן לציון מאורעות היסטוריים שבהם התחדשות, כמו ״אביב העמים״, ״האביב הערבי״ או ״אביב של פראג״.

האביב אצל מיני יונקים רבים היא עונת הייחום והרבייה. מותאמת לכך שתנאי הסביבה יהיו הטובים ביותר עבור ההיריון או הוולד, עם מספיק מים ומזון וטמפרטורה נוחה. זמן של תחייה.

כשהתבואה במצב אביב, טרם גמר ההבשלה, אז צבעה ירוק וגרעיניה רכים. גם בלשונות השמיות האחרות, נקשר השורש א־ב־ב, המשותף בעברית גם למילה "אֵב" – צמח צעיר ורענן, למשמעויות של צמיחה.

״וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.״ (שמות ט׳, ל״א).
השעורה בדרכה להבשיל לקראת פסח. גבעול השעורה מתייבש והופך חלול כאבּוּב. אָבִיב הִגִּיעַ, פֶּסַח בָּא! הבשלה שתפתח את עונת הקציר. הבשלה שתביא את ״קורבן העומר״ בט״ז בניסן. ״וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה׳ אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ...״ מנחה יחידה מבין המנחות שדורשת קלייה. לכן, לאחר קצירת השעורה היו מביאים את השיבולים לעזרה, חובטים אותם בקנים כדי להוציא את הגרעינים, ולפני טחינתם היו קולים אותם בכלי חרס או נחושת מחורר הקרוי אבּוּב/אביב. האבוב מתואר כמנוקב נקבים כמין נפה, או כמין כברה כדי לאפשר את חריכת האש.

לא בכדי על סמלה של לשכת אביב נמצא שני שיבולים, אחת בכל צד. לשכה המעניקה לאחיה לבוא על שכרם.

שפר גורלי ואת כל הנאמר עד כה אני חווה בלשכה-אם שלי. לשכת אביב. נולדתי לתוכה כנקודה במרכז המעגל. נולדתי לתוכה והתחלתי לצמוח ולהבשיל.

לשכת אביב מס. 1397 נוסדה ב-18 בינואר 1940 בחסות הלשכה הגדולה של סקוטלנד, כשהיא עובדת באנגלית ובהמשך בעברית.
עם ייסוד הלשכה הגדולה למדינת ישראל ב-20 באוקטובר 1953, הייתה לשכת אביב לאחת מ-35 הלשכות המייסדות ומספרה נקבע על 10.

כשאנו נכנסים ללשכת אביב, בודקים שהלשכה נעולה, מסתכלים על שעון ומתחילים בעבודה. אז נדמה במעט את שירה של רחל:

״אביב״

לשרה

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,
אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?
אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ
אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

הַאֶרְגַּז? הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?
הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי…
אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,
רַק הַפַּעַם… הַפַּעַם וְדַי!

בשם נשיא לשכת אביב מס. 10 וכל האחים בה אברככם באביב שמח ובברכת אחים נאמנה,
אבי בירן.
לשכת אביב 10.

17/03/2026

היום 17 במרץ. היום בשנת 461 נפטר פטריק הקדוש.

יום פטירתו של פטריק הפך לחגם הלאומי של האירים - "יום פטריק הקדוש". רק במאה התשיעית או העשירית נכנס יום זה למעגל החגים שהיו למעשה יום של סעודה למען הקדוש ביחד עם תפילות והרהורים.

מיהו אותו פטריק שעל שמו לשכת St Patrick’s מס. 77 העובדת תחת הלשכה הגדולה של אירלנד, עובדת ברציפות מאז 1737 והיא השישית שהוקמה באירלנד.
לשכת St Patrick’s מס. 270 העובדת תחת הלשכה הגדולה של אנגליה הוקמה בשנת 1756 וב-1817 קיבלה את מס. 43.
על שם אותו פטריק קיימות לשכות נוספת באותו השם במחוזות אחרים תחת מס. 79, מס. 311, מס. 4 בג׳ונסטון, ניו יורק, מס. 468 בניו זילנד, מס. 199 בקייפטאון, דרום אפריקה.....

פטריק נולד למשפחה בריטית בת לתרבות הרומאית סביב שנת 385 לספירה, בכפר בבריטניה שנקרא בנאוום, אשר לא ידוע היכן מקומו, ומניחים כי הוא מצוי בשפך הנהר סוורן באנגליה. אביו היה קלפורניוס, אזרח רומאי, בן למשפחה נוצרית דתית. בגיל שש עשרה נשבה פטריק על ידי שודדים אירים, אשר פשטו על כפרו ולקחו בשבי אלפי אנשים. פטריק נמכר כעבד באירלנד.
לפני שביו לא היה פטריק אדוק בדתו, אך שביו חיזק את אמונתו. היה עבד למשך שש שנים ועבד בהן כרועה. במהלך התבודדותו עם הצאן נתגלו לפטריק, לפי המסורת הנוצרית, חזיונות דתיים, אשר עודדו אותו להימלט מן השבי. הוא נמלט מן השבי בגיל עשרים ושתים ושב לבריטניה על מנת להתאחד עם משפחתו. בשנים אלו הייתה בריטניה נתונה במהומה ובתוהו ובוהו בעקבות עזיבת הצבא הרומי בשנת 407 והתמוטטות השלטון הרומי המרכזי בשנת 410. הנצרות נסוגה בפני פולשים סקסונים פגאנים.
לפי המסורת הנוצרית, חיזיון שנגלה לפטריק בחלום ציווה עליו להמשיך ולהפיץ את הנצרות באירלנד וכך להחזיר לשוביו טובה תחת רעה. לאחר שהכשיר עצמו במשך שתים עשרה שנים, שב פטריק לאירלנד, כפי הנראה סביב שנת 462 לספירה. אירלנד הייתה עדיין ברובה עובדת אלילים.

פטריק היה הולך בבגדיו הכחולים ומטיף. תיאורים מוקדמים של פטריק הקדוש מראים אותו לובש כחול, והצבע הרשמי של מסדר פטריק הקדוש, חלק מהאבירות של אירלנד, היה כחול שמים המכונה "St. Patrick’s Blue". כמטיף, הצלחתו הייתה מהירה והחלטית. הוא ארגן את הנוצרים המעטים שנמצאו כבר באי, ניצר את ממלכות עובדי האלילים, והפך את הכנסייה הנוצרית של אירלנד לחלק בלתי נפרד מן הכנסייה הנוצרית באירופה, שמרכזה ברומא. היו אלה מאמציו של פטריק אשר העלו את אירלנד על המסלול לקראת היותה מדינה נוצרית, אם כי תחלופנה עוד כמאה שנה בטרם תדביר הנצרות את הדתות המתחרות באי.

פטריק ייסד מנזרים רבים, אשר הפרידו בין נזירים ונזירות. היה זה בסיס לתנועה שפרחה באירלנד באופן בו לא פרחה באף מקום אחר באירופה.

בשל העבר האישי שלו, פטריק היה בין ההוגים הראשונים אשר תמכו בביטולה של העבדות.

לפי האמונה הנוצרית הרווחת, הישג מופלא נוסף המיוחס לפטריק הוא גירושם של כל הנחשים מאירלנד, אם כיזזש עדויות ארכיאולוגיות כי מעולם לא היו נחשים באירלנד כי היא מדינה קרה מדי. יש הטוענים כי מדובר למעשה באלגוריה לכך שגירש את הכוהנים הדרואידים מן האי.

אנו מכירים יום זה כיום בו שותים הרבה אלכוהול ורצוי אירי על סוגיו השונים. עקב היותה של אירלנד מדינה קתולית בטירוף (כן, בזכות פטריק) - כל הברים היו סגורים ב-17 למרץ באופן קבוע, לפחות עד שנת 1961 אז בוטל החוק שהכריח את בעלי העסקים לסגור ונתן לאירים את האפשרות לחגוג כמו שחגגו בארה"ב ובכל מקום אחר בעולם את היום האירי השמח.

בשנת 1762 חיילים איריים ששירתו בצבא האנגלי חגגו את החג וצעדו ברחובות ניו יורק. המסורת נשמרה, עד שבשנת 1848 המצעד כבר הפך למנהג רשמי של העיר, ועם השנים קמו מתחרים לניו יורק - כמו שיקאגו למשל, שגם היא עורכת גם היא מצעד גדול ואפילו צובעת בירוק את הנהרות בעיר (מצורפת תמונת הדפס מצעד מסוני מול לשכת פטריק הקדוש בשנת 1844).

במהלך מאהל החורף של הצבא הקונטיננטלי 1779-1780 במוריסטאון, ניו ג'רזי, העניק אחינו הבונה החופשי הגנרל ג׳ורג׳ וושינגטון רק יום חג אחד לחייליו - יום פטריק הקדוש.

במטרה לתת לאנשיו הפסקה נחוצה ביותר, להכיר במורשתם של רבים מחייליו ולהביע סולידריות עם העם "האמיץ והנדיב" באירלנד, וושינגטון הוציא צוים כלליים ב-16 במרץ 1780, והכריז על יום פטריק הקדוש כיום חג לחייליו. זה היה יום המנוחה הראשון של הצבא הקונטיננטלי זה יותר משנה. "הגנרל מורה כי כל העייפים וקבוצות העבודה יפסיקו מחר תאריך ה-17," נכתב בהוראות, "יום שמוערך ביותר על ידי תושבי [אירלנד]."

למועד יום פטריק הקדוש היה משמעות מיוחדת עבור אחינו וושינגטון. ארבע שנים לפני כן, ב-17 במרץ 1776, פינו הבריטים את בוסטון, והגנרל זכה בניצחון האסטרטגי הגדול הראשון שלו מאז לקח את פיקודו של הצבא הקונטיננטלי בקיימברידג׳, מסצ'וסטס, ביולי 1775. כמעט 9,000 מעילים אדומים (חיילים בריטים) ויותר מ-1,000 נאמנים עלו 120 ספינות בנמל בוסטון באותו בוקר של סנט פטריק, והמשט העצום עזב והפליג להליפקס, נובה סקוטיה. האגדה מספרת כי וושינגטון בחר במילה ״בוסטון״ כסיסמת הכוחות הראשונים שייכנסו שוב לעיר באותו יום, ולכבוד הקדוש הפטרון של אירלנד.

על פי האגדה, לימד פטריק הקדוש את אנשי אירלנד על השילוש הקדוש והמחיש זאת באמצעות עלה התלתן המשולש, שהפך מאז לסמלה של אירלנד.
עלה התלתן - שמרוק Shamrock - מסמל את המשולש האלוהי, את ההיבט המשולש של חיי הגוף, הנפש והרוח. המילה "שמרוק" מגיעה מהשפה הגאלית העתיקה ופירושה ״צמח צעיר של שלושה עלים״. בנוסף, הוא מסמל את ההיבטים הקסומים הנובעים מהאגדות הקלטיות, שכן הקלטים הקדומים העריצו תלתנים והיו בעלי אמונות רבות המבוססות על שלשות כמו הווה, עבר ועתיד. עבור הקלטים, התלתן בעל שלוש העלעלים קשור לאם המשולשת, ומסמלת את שלבי חייה של האישה: בתולה, אם וזקנה. תלתן בעל הצורה הרגילה של שלושה עלעלים משמש כקמיע של נעורים.

ביום פטריק הקדוש יש כאלה שחייבים לחפש ולמצוא עלה תלתן עם ארבעה עלעלים. תלתן ארבעה עלעלים מסמל מזל טוב במיוחד. על פי האגדה, לאחר שחוה גורשה מגן העדן, היא קטפה תלתן בעל ארבעה עלעלים מגן עדן ולקחה אותו איתה. לכל עלעל מוקצה משמעות: תקווה, אמונה, אהבה ומזל. ידוע גם בשם "תלתן מזל", שם הנקשר לקושי במציאתו. העלעלים מייצגים גם ארבעה שלבים של הירח, ארבע עונות השנה, ארבעה יסודות טבע. אגדה קדומה אומרת: “עלי הכותרת אחד לתפארת, אחד לעושר, אחד לאהבה ואחד לבריאות". משמש כקמע נגד מחלות נפש.
ארבעת העלעלים כדימוי של צלב ביום חגו של מביא הנצרות לאירלנד. צלב המסמל את הקדוש: אחדות ואיזון. צלב עם ארבעת עלעלי תלתן קרוי Cross Botonee.
שם משפחת סימני התלתן בקלפים בגרמניה הוא Kreuz שמשמעותו - צלב.

בקלפים נמצא את עלה התלתן המשולש כאחד מארבע משפחות הסימנים. ניתן לקרוא את ארבעתם כייצוג עונות השנה, אך גם כסמלים של החברה והאנרגיה אנושית: התלתן מייצג הן את האיכרים והן את ההישגים באמצעות עבודה.
התלתן החל בקלפים כסמל של מטה. כלי לאיסוף מחשבות ורעיונות. אלמנט האוויר. יֶדַע. מסע הידע. זוהי תקופת הקיץ של השנה, זמן הבגרות. התמקדות מוחית במידע, תקשורת, חינוך, האינטלקט וההיגיון. סמל התלתן מייצג את המוח.
צבע קלפי התלתן לרוב שחור אך בעת שיעשה שימוש בארבעה צבעים, כמו לעיתים בברידג׳ או פוקר, סדרה זו תהא ירוקה.

אז איך הכחול של פטריק הקדוש הפך לצבע הירוק השולט בחגיגות היום? הכינוי של אירלנד, אי האמרלד, כי צבעו הירוק מרמז על משטחי הירוק של אירלנד. הפס הירוק בדגל האירי מילא גם כן תפקיד. באופן מסורתי, הירוק מייצג את הקתולים של אירלנד, הכתום מייצג את האוכלוסייה הפרוטסטנטית, והלבן באמצע מסמל את השלום בין שתי הדתות. זהו חג קתולי ולכן הירוק. הצבע הירוק, המסמל את המסורת הגאלית הקתולית של אירלנד, מקורו בצבעו הירוק של דגל לנסטר, דגל היסטורי של הפרובינציה האירית הכולל נבל מוזהב במרכזו. במקורו היה דגל כחול כצבע בגדי פטריק, אולם צבעו הוחלף לירוק במאה ה-18 בעת גל המהפכות אשר פקדו את אירלנד.
אגדה שהתפתחה באמריקה טוענת שלפרקונים, שדונים קטנים, שהיו לבושים באדום וזהב עם כובעים אדומים מחודדים, היו צובטים את אלה שלא לבשו צבעים כשלהם. הם לא רואים ירוק. אז הנה הצלחנו להתחמק מצביטה.

במידה ותרצו להרים כוסית וויסקי לכבוד היום ולכבוד האירים - זכרו זאת: הטיטאניק המפורסמת שטבעה אחרי שהתנגשה בקרחון, נבנתה בבלפאסט שהיא בירת צפון אירלנד והעיר הגדולה והמאוכלסת ביותר במדינה. אחרי האסון הגדול לא נהוג לשתות יותר וויסקי אירי עם קרח.

בברכת אחים נאמנה,
אבי בירן.
לשכת אביב 10.

15/03/2026

היום 15 במרץ. היום בשנת 1964 ראש הממשלה לוי אשכול התיר להעלות את עצמות בני הזוג ז׳בוטינסקי לקבורה במדינת ישראל.

אחינו הבונה החופשי זאב ז'בוטינסקי. איש אשכולות, מדינאי, משורר, סופר, מתרגם אשר העשיר את השפה העברית, פובליציסט, נואם, מההוגים היהודים הבולטים בעת החדשה ופורץ דרך, מראשי הציונות, ממייסדי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, הגנה עברית באודסה, ראש בית"ר, מנהיג האצ"ל ונשיא ברית הציונים הרוויזיוניסטים.

צוטט אומר: ״הסגולה היפה ביותר של המין האנושי הוא דווקא הכישרון הזה, להביא לידי הרמוניה את אישיותו שלו עם אישיותם של אחרים, לשם מטרה משותפת.״

אח לשכת 'כוכב הצפון' בפריז. התקדש כאח ב-5 במאי 1931, הועלה לדרגת רב בונה ב-3 בנובמבר 1932 (תמונות פנקס הבנייה שלו מצורפת).
ז'בוטינסקי פרש מחברותו הפעילה ב-2 בינואר 1936 בשל מעבר מגורים, אבל ככל היודע נשאר בונה חופשי לאורך כל ימי חייו.

״גם אלמלא היה זאב ז׳בוטינסקי בונה חפשי - היינו שותפים כולנו למעמד הגדול של החזרת עצמותיו מן הגולה אל המולדת. כי זאב ז׳בוטינסקי לא היה רק מנהיג גדול, מנהיג ציוני ראשון במעלה, יוצר תנועה ומגשימה - הוא היה א ד ם גדול.

לא בכל דור קם אדם כז׳בוטינסקי, אשר האל חלק לו ביד נדיבה מכבודו. נדירה התופעה של אדם, המרכז חלום ומעש, יצירת רוח וחומר, נדיבות ויושר לבב. אומר ועושה. גאון ונביא.

עם כל זאת לא זכה לראות בהתגשמות חלומותיו. הגורל והאנשים התאכזרו לו. נרדף מבית ומבחוץ - גורש אל מחוץ למולדת למענה חי ולחם. ובחייו לא זכה לראות בהתגשמות חזונו ונבואתו - המדינה העברית בארץ האבות.

לא במקרה הגיע אל הבניה החפשית. היכולה - ברעיונותיה ובעקרונותיה הגדולים - למשוך לבם של גדולים באמת. רק טבעי הוא שאיש שהיה כל-כולו בונה חפשי כל ימי חייו - ימצא את דרכו אל המסדר. אכן, רק מעט זמן יכול היה להקדיש למסדר. אך עצם העובדה שאיש כז׳בוטינסקי היה בונה חפשי - מחזקת את האמונה בעתידו של הרעיון הגדול שלנו, באמיתה של אמונה שיש להגשימה.

בגאווה ובכבוד אנו מקבלים את עצמותיו של בונה חפשי גדול.״
מתוך: צבי לוין, הבנייה החופשית היא דרך חיים, דפוס אבוקה, 1980, עמ' 50-51.

צבי לוין, נשיא גדול לשעבר, מוסיף לכתוב באוגוסט 1964 על זאב ז׳בוטינסקי הבונה החפשי:

״לא במקרה הגיע ז׳בוטינסקי אל הבניה החפשית. כל-כולו, חינוכו והשקפותיו, שיריו ומאמריו - רוויים רעיונות מסוניים טהורים. על פי אפיו ותכונותיו היה כל ימיו ״בונה חפשי ללא סינר״, זמן רב לפני קידושיו בלשכה של בונים חפשים. ורק טבעי הוא שמצא את הדרך אל הבניה החפשית, כי הוא חיפש תמיד מקלט כזה.

במאמר אחד כתב: ״הבריות לא יאמינו, כי האדם העוסק בעסקי ציבור ירצה פעם לשוחח על משהו אחר - על דת,או על ספרות, או על שוטים - להבדיל. הם עושים לנו עוול נורא. האם אנו העסקנים לא יצורי-אנוש אנו? האם אין אנו רשאים להתנער לרגע מאבק הקרב או מהבחירות, ולטבול במעיינות ערטילאות המחשבה?״

היצר ״לטבול במעיינות ערטילאות המחשבה״ היה מן הסתם מהמניעים הראשיים להצטרפותו של ז׳בוטינסקי אל לשכת הבונים החפשים ״אטואַל די נורד״ (כוכב הצפון) בצרפת. חברי הלשכה, שנוסדה ב-1924, היו מעידית פליטי המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, כארבעים אחוז מהם יהודים. ז׳בוטינסקי הוצג על ידי שני רוסים שאחד מהם הוא ידידו ומעריצו הוותיק, הסופר הרוסי הנודע מ. אוסורגון, ומי שהיה שר המשפטים בממשלת קרנסקי, פ. פרוורזוב. כאשר נשאל בחקירה מוקדמת מה מניע אותו להצטרף ללשכה, השיב: ״הכמיהה לשאוף אוויר הרים צח״. הוא נהנה מן האווירה הרוחנית הנעלה באסיפות הלשכה ולפחות בשנתיים הראשונות לחברותו הירבה בפעילות בה. הוא הרצה על נושאים כלליים ויהודיים, והשתתף בוויכוחים אחרי הרצאות האחרים.

הבניה החפשית היא, לפי הגדרתה, אגודה חשאית. ז׳בוטינסקי, בלויאליות הרגילה לו, לא גילה אפילו לקרובים לו ביותר את דבר חברותו בלשכה. רק אחרי מותו נודעו הפרטים המעטים הללו.״

בארכיון של הספרייה הלאומית של צרפת נמצא כי ב-25 למאי 1931, מזכיר לשכת "כוכב הצפון", ואסילי מקלקוב, שלח את ההודעה הבאה ללשכה הגדולה של צרפת (לשכה גדולה היא הנהלה ארצית של מסדר בונים חופשיים בכל מדינה):
"אל: מרכז הבונים החופשים, רחוב קאדה 16, פאריס.
מאת: מזכ"ל לשכת 'כוכב הצפון',
הנדון: הודעה על קבלת חניך.
בזאת אנו מודיעים לכבודו שלשכת 'כוכב הצפון', ביושבה במליאה חגיגית ב-5 במאי 1931, קיבלה אל שורותיה לתקופת חניכות את ולדימיר ז'בוטינסקי, עיתונאי, מתרגם, מחזאי ומשורר. המועמד הוצג בידי האח מ' אוסורגין, הוגה דעות, ובידי האח ס' פוליאקוף, עיתונאי. הוא השיב על כל השאלות נכונה, הציג תעודת יושר משטרתית וקיבל עליו את כל ההתחייבויות הנדרשות בהתאם לסעיף 25 בחוקה הפנימית. אני מעביר לך בזאת את הטופס הכחול.
על החתום, ואסילי אלקסייביץ' מקלקוב, מזכ"ל 'כוכב הצפון', 25 במאי 1931".

צוטט אומר: ״מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו – עם ישראל.״

בברכת אחים נאמנה,
אבי בירן.
לשכת אביב 10.

17/02/2026

היום 17 בפברואר. היום בשנת 1856 עבר למזרח הנצח המשורר והסופר אחינו הבונה החופשי הארי היינה (Harry Heine) ששינה שמו להיינריך היינה Heinrich Heine.

"אני מוריש את כל רכושי לאשתי בתנאי שהיא תתחתן מחדש מיד. כך יהיה לפחות אדם אחד שיצטער על מותי." כך אמר בחיוך לאשתו לפני מותו. 15 שנה לפני כן נישא היינה למוכרת הנעליים הצרפתייה אז'ני קרסנטייה מירה, שהכיר מאז 1834. מתילדה, כפי שנהג לכנות אותה, הייתה קתולית אדוקה, והוא אהב בה במיוחד דבר אחד: שלא דיברה אף לא מילה אחת גרמנית וגם לאחר שנים ארוכות של נישואים לא ידעה לאיזה משורר נודע היא נשואה.

אחינו היינה נולד בדיסלדורף אל בית יהודי מודרני ומשכיל, שהושפע מרוח תנועת ההשכלה היהודית.
טרם סיום לימודיו ניסה לעסוק במסחר ולא צלח. החל ללמוד משפטים וניתקל באנטישמיות רבה שאף הביאה להשהייתו עקב דו קרב שיזם בשל העלבה גזענית.
המשיך בלימודי המשפטים בברלין וצוטט כותב לחברו: "גם לי אין כח לגדל זקן ושיקראו לי "משה'לה היהודון" (Judenmauschel) ולצום וכולי. אין לי אפילו כח לאכול מצות באופן סדיר. אני גר עתה אצל יהודי (טחב ואווזים ממול), ומקבל מצות במקום לחם ושובר את שיניי. אך אני מנחם עצמי כשאני חושב: בכל זאת, אנחנו בגלות!"
היינה ראה בתפילה בגרמנית ובנגינת העוגב שהונהגו על ידי היהדות הרפורמית חיקוי של הנצרות, שמציעים רק "תפאורה ועיצוב חדשים".

מן הצד השני הוא אמר: "התנ"ך, ספר הספרים. כל הדרמה של האנושות, הכל בכל, מצוי בספר הזה. אם אין זכרוני מטעני, כינה מוחמד את היהודים עם הספר. היהודים היו יכולים לנחם את עצמם בנקל על שאיבדו את ירושלים ואת המקדש ואת ארון הברית ואת כל הזהב וחפצי הקודש של שלמה: הלא אובדן דברים אלה קל ערך הוא בהשוואה לתנ”ך, האוצר שאינו ניתן להריסה. ספר זה הוא ארץ מולדתם, נחלתם, שליטתם, אושרם ואסונם. הם חיים בתחומים המוגדרים של הספר ובהם הם מקיימים את זכויות האזרח שלהם, שאינן ניתנות למכירה. משם אי אפשר לגרש אותם. שם אי אפשר לבזות אותם, שם הם חזקים וראויים להתפעלות. עמים צצו ונעלמו, מדינות שגשגו מעלה מעלה וכלו שכלא היו, מהפכות סערו עלי אדמות - ואולם הם, היהודים, ישבו כפופים על דפי ספרם ולא חשו דבר מן המרוץ הפראי של הזמן שחלף עבר מעל לראשיהם".

ביולי 1825 הוענק להיינה תואר דוקטור למשפטים. למרות הצהרותיו בפני ידידיו כי לעולם לא ימיר את דתו, ב-28 ביוני 1825 נטבל לכנסייה הלותרנית על ידי כומר כפרי ובחר בכריסטיאן יוהאן היינריך כשמו הנוצרי, ומאותו יום קרא לעצמו היינריך היינה. הוא ניסה להסתיר מפני משפחתו ככל הניתן את טבילתו לנצרות. כמי שהיה אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק "כרטיס כניסה לתרבות האירופית" (במקור: "Entre Billet zur Europäischen Kultur"). אכזבתו מאי-קבלתו לחברה, גם כמומר, היה מוטיב מרכזי ביצירתו.

הוא צוטט אומר: "קשה ליהודי להתנצר כי איך יכול יהודי להאמין בקדושה של יהודי אחר?"

דווקא התרחקותו של היינה מן הדת היהודית איפשרה לו לעיתים מבט היסטורי על היהדות ועל מקומה בתרבות העולם. שירתו של היינה משופעת בנושאים יהודיים, שהזדהות ואירוניה משמשים בהם בערבוביה. חלק ניכר מן הידע ההיסטורי היהודי של היינה מקורו בהשתתפותו באגודה לתרבות ולמדע של היהודים, שעם מייסדיה נמנה קודם התנצרותו.

בספטמבר 1830 היה היינה עד לפרעות אנטישמיות בהמבורג, כאשר חלונות בית דודו נופצו על ידי ההמון. לאחר שנרדף יותר ויותר בשל עמדותיו הפוליטיות - בעיקר בפרוסיה, עקר היינה ב-1831 לפריז.

אחינו היינה הספיק להפיק את המיטב מן החיים בפריז עד שחלה. הוא התרועע עם רבים מאנשי הרוח והתרבות בעיר. הכיר בונים חופשים והצטרף לבניה החופשית בעצמו והתקדש בלשכת Johannis - Les Trinosophes, פריז ב-4 בינואר 1844. היינריך היינה המשיך את דרכו של אביו שהביאו לספריית הבונים החופשים לשם קריאה בילדותו בפרנקפורט שם אביו ״אכל לעתים קרובות ארוחת ערב, שתה קפה, שיחק קלפים ועבד עבודות אחרות״ עד שהפך בעצמו לבונה חופשי בשנת 1816, כנראה בלשכת Zur Aufstieg Morgenröte, שקיבלה יהודים לשורותיה. אחינו היינה הוקסם מהמוטו: "Bien penser, bien dire, bien faire" ("תחשוב טוב, דבר טוב, תעשה טוב"). הוא היה אח פעיל עד שנת 1847, אז מצב בריאותו כבר מנע ממנו לתפקד כפי שרצה.

שנה לפני ההכרות עם אשתו לעתיד הופיעו הסימפטומים הראשוניים של מחלתו - סימני שיתוק, התקפים של כאבי ראש ובעיות ראייה. אחינו היינה עצמו היה משוכנע שהוא חולה בעגבת, ואילו על פי מהלך המחלה שלו, שתועד היטב, נדמה היה שחלה בטרשת נפוצה או במחלה נוירולוגית של נוירוני התנועה (ALS). למעשה, בדיקה עדכנית שנערכה בקצוות-שיער של היינה שהשתמרה הובילה חוקרים למסקנה שלמעשה סבל מהרעלת עופרת. כשהוא משותק כמעט לגמרי, נאלץ להעביר את שמונה השנים הבאות עד למותו במה שכינה "קבר המזרן". משקלו ירד ל-45 קילוגרמים וראייתו נפגעה קשות.

הוא הוגדר כאחד מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19. היה הוגה על קוסמופוליטיזם, הומניזם, חופש, מוסר, אהבה ואחווה, צדק, שוויון זכויות לכל האנשים. הוא הרהר בערכים אלה בשירה ופרוזה, וחיפש אותם בזרמים הפילוסופיים, הדתיים, החברתיים והפוליטיים של זמנו.

קיימת בגרמניה לשכה על שם אחינו. לשכת היינריך היינה מס. 978, דיסלדורף.

בברכת אחים נאמנה,
אבי בירן.
לשכת אביב 10.

31/01/2026

היום 31 בינואר. היום בשנת 1930 מתחילה חברת 3M לשווק את ה״סקוטש טייפ״.

ריצ'רד דרו, מהנדס 3M, פיתח את הסרט הדביק הראשון בסנט פול, מינסוטה עם חומר המכונה צלופן. ההשראה של דרו הגיעה מצפייה במהנדסי רכב המנסים להשיג צביעה מדוייקת על מכוניות בעלות שני צבעים. הוא יצר סרט בעל דבק לאורך שני צידיו. בהמשך התפתח המוצר להיות בעל דבק על כל הסרט ואז החל להיות שקוף. סרט הדבק קיבל פופולריות רבה בימי הצנע אז נעשה בו שימוש רב לתיקון ואיטום.

אולי הייתם סקרנים פעם ותהיתם מדוע משתמשים בשם "סקוטש טייפ" לסרט דבק, למעשה, כמו רוב שמות המוצרים הידועים, סרט הדבק קיבל את שמו במקרה ובגלל גזענות.

כאשר ריצ'רד דרו הביא את אב הטיפוס של סרט הדבק לבית המלאכה ובו הוא יישם דבק רק בקצות הסרט, דבר שגרם לסרט להתכווץ לאחר הצביעה, העובד אמר שזה בגלל שהדבק הונח רק על הקצוות, כלומר במילים פשוטות, התקמצנת עלי. הוא השליך את גלגל סרט הדבק שהובא למבחן לעבר דרו ואמר לו להחזיר את הסרט לבוסים שלו בסקוטלנד, כדי שהם יכניסו יותר דבק. למה סקוטלנד אתם שואלים? באותה תקופה היו הסקוטים ידועים בחסכנותם ובקמצנותם. בארה"ב היה מקובל לקרוא ׳סקוטש׳ (סקוטי) לכל מי שהיה "חמדן" או "קמצן".

אני אישית מעדיף, במקום חיבור סקוטש לטייפ, את חיבור הסקוטש לוויסקי. רצוי מאד לא למזוג כפי שנולד שם סרט הדבק - בקמצנות. ויסקי תוצרת סקוטלנד. ויסקי סקוטי חייב להיעשות באופן הקבוע בחוק הויסקי הסקוטי. 133 מזקקות ויסקי סקוטש שמנביטות, מרסקות, מתסיסות, מזקקות, מיישנות, מערבבות או לא, מבקבקות בכדי שבונים חופשים כמונו יהנו מכוס אחת או כמה לפני ואחרי עבודותינו. סליינטה (Slainthe Math! או פשוט Slainthe!) – "לבריאותך הטובה!" בגאלית עתיקה. ברכת השתייה המקובלת בפי הסקוטים.

קמצנים או לא, לסקוטים יש זכות גדולה בבנייה החופשית באיזור. עוד בתקופת השלטון העות׳מני נתנה הלשכה הגדולה של סקוטלנד חסות בשנת 1910 ללשכת סלאח א-דין מס. 1071 שנוסדה בעכו. היוזמה ללשכה זו הגיעה משלוש לשכות מאזור סוריה ולבנון. לשכה זו נרדמה בשנת 1913. התעוררה ב-1930 ונרדמה בשנית ב-1934. התעוררה ב-1937 עד 1951.

לשכה נוספת שקמה בחסות הלשכה הגדולה הסקוטית היא לשכת כרמל מס. 1085 בשנת 1911. הלשכה נרדמה ב-1949.

לשכה נוספת תחת חסות הלשכה הגדולה הסקוטית שהתגלגלה לטריפולי שבלבנון החלה את פעילותה כלשכת אל-מיזאב מס. 1130 בשנת 1914 ואשר עברה ללבנון עם הקמת המדינה.

לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים המשיכה הבנייה החופשית את פעילותה. לשכת סטאר מס. 1331 (נקראה בתחילה קאסר אל-בורג׳) נוסדה אף היא בחסות הלשכה הגדולה של סקוטלנד בשנת 1924 בעיר רמאללה ונרדמה ב-1935.

באותה החסות קמה לשכת ג׳ורדן מס. 1339 בשנת 1925 ביפו. 1947 היתה השנה בה חדלה לעבוד בארץ וב-1950 פתחה שעריה ברבת עמון בירדן.

באותה החסות מוקמת בירושלים לשכת גולדן ת׳רואן מס. 1344 בשנת 1926. היא עבדה במזרח ירושלים תחת שלטון ירדן לאחר קום המדינה. לאחר מלחמת ששת הימים היא נסגרה ואחיה הצטרפו לחשכות הולילנד והלפיד.

בחיפה בשנת 1927 נוסדה לשכת חירם מס. 1351 והיא נרדמה בשנת 1949.

בירושלים מוקמת תחת אותה החסות לשכת העיר הקדושה (הולי סיטי) מס. 1372.

לשכת ראובן בחיפה שנחנכת בשנת 1931 עבדה בתחילה תחת חסות הלשכה הגדולה הלאומית של מצרים. לאחר שהחזירה את מגילת היסוד ועברה לחסות סקוטלנד קיבלה את השם רובין מספר 1376.

חסות הלשכה הגדולה של סקוטלנד ניתנת גם בשנת 1933 ללשכת מצפה מס. 1383 (החלה כבר ב-1914 תחת מספר 1130), ללשכת השרון מס. 1387 בשנת 1935 וללשכת אביב מס. 1397 שהחלה עבודותיה בשנת 1940.

לפני קום המדינה פעלה פה הלשכה הגדולה הלאומית לארץ ישראל עם שהיתה מקושרת אחוותית ללשכה הלאומית הגדולה של מצרים. לאחר קום המדינה הלשכה הגדולה חיפשה הכרה של הלשכות הגדולות בחו״ל. הלשכות שהיו תחת החסות של הלשכה הגדולה הסקוטית פנו אליה בבקשה להקים פה עבורן לשכה גדולה עצמאית. החל משא ומתן בין הלשכה הגדולה לישראל לבין הלשכה הגדולה של סקוטלנד. תוצאות המשא ומתן הביאו לכינון הלשכה הגדולה למדינת ישראל על ידי הלשכה הגדולה של סקוטלנד. לשכה זאת תתן מגילות יסוד חדשות ללשכות הותיקות.

ב-20.10.1953 באולם בנין ימק״א בירושלים צעדו אחד אחד שלושים נשיאים מכהנים של כל הלשכות, כולל חמש הלשכות הסקוטיות, אל מול הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה למדינת ישראל שם נתנו את שבועת האמונים ללשכה הגדולה החדשה.
כולם מאוגדים כמו עטופים יחדיו ב״סקוטש טייפ״ מסוני.

נעזרתי בספרו הנפלא של אחינו לאון זלדיס ״בני אור בארץ הקודש״.

בברכת אחים נאמנה,
אבי בירן.
לשכת אביב 10.