06/10/2026
"בקיבוצים יש מנהג, לא לנעול את דלת הבית – סמל לאמון בין החברים.
מצפן לחברה אנושית המבקשת להאמין איש ברעהו.
גן העדן האנושי הזה, שחלוצי ארצנו ביקשו להגשים, התרסק לרסיסים.
את הניסיון האנושי הזה חיפש האויב להשמיד, להרוס ולהכחיד.
ונשאלת השאלה – מדוע?
למה את הצעירים הרוקדים?
למה את הקיבוצים? את המושבים? את ערי הדרום?
למה אזרחים?
למה ילדים?
והתשובה היא כי מטרתם איננה רק לרצוח אותנו,
כי אם לרצוח את נפש האומה.
שלא נאמין שיכול להיות כאן טוב,
שאפשר לברוא כאן חיים,
שניתן לבנות חברת מופת,
בה איש סומך על אחיו.
ניצחונם יהיה הייאוש שלנו.
ההתפרקות שלנו – האיטית או המהירה.
ניצחונם יהיה קבלת ההיגיון של מלחמת נצח,
של חברת אדם לאדם זאב,
חברה הישרדותית רווית שנאה יוקדת בין איש לרעהו.
חברה בה אין יותר אמת או ערכים.
חברה ללא חשבון, ללא זיכרון, ללא תיקון וללא תשובה.
טיוח חקר האמת, יהיה ניצחונם.
זאת לא ניתן להם!
את נפשנו, את רוחנו, את חלומותינו – הם לא יוכלו לקחת.
נחדש את רקמות האמון בינינו.
נחדש את הרעות,
את תרבות הקבוצה והחבורה.
נחדש את הסולידריות הישראלית.
נמשיך להאמין שהשלום בוא יבוא,
וקודם כל בינינו".
מתוך דבריו של ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, בעצרת הזיכרון לציון שלוש שנים לטבח 7 באוקטובר שהתקיימה ביער "חרבות ברזל" בהובלת התנועה הקיבוצית | צילום: מורן פרייבך, נחל עוז
