07/12/2025
יצאנו לדרך עם ציוד על הגב אבל עם הרבה יותר בתוך הלב.
רצון. תקווה. שקט שלאט־לאט נכנס ונגע בכל אחד ואחת.
המדבר הוא עולם אחר – אין בו מסכות, אין רעשי רקע. רק שמיים, אדמה, ואמת אחת גדולה שמבקשת לצאת החוצה.
כשהגענו – משהו התחיל להשתנות.
הקולות הפנימיים התחזקו, ההגנות ירדו, היו רגעים של פתיחה מלאה ורגעים שפחות נעים לפגוש…
אבל הם פגשו.
הנערים והנערות התמסרו לשביל, למחברת, לשתיקות, לשיחות בזוגות ובהליכה לבד.
והלב – הלב עבד שעות נוספות.
והיו גם רגעים קשים. רגע של שבירה.
נערה אחת שנכנסה לסערה פנימית כבר בדרך – בכתה, כאבה, כעסה, כמעט נשברה.
ובבוקר השני, כשהיא ביקשה לחזור – אמרתי לה בשקט אבל הכי ברור שאפשר:
אני לא נותן לך לוותר. אנחנו עושים את זה ביחד. צעד צעד. שעה שעה.
והיא נשארה.
והיא הצליחה.
והיא סיימה את המסע – לא רק עם נוף של מדבר מול העיניים, אלא עם נוף חדש בלב.
במסע הזה קרו ניסים קטנים – כאלה שאי אפשר לצלם, רק להרגיש:
חיוך קטן שלא היה אתמול, שיחה שאף פעם לא העזו לפתוח, תקווה חדשה שמבקשת מקום.
עד הפעם הבאה.
עד המסע הבא.
עד הלב הבא שייפתח – אולי במדבר, אולי במקום אחר, אבל תמיד ביחד
