05/06/2026
סיפור לשבת 🌳
לנגן על לבבות
הבן שלי מכר את הגיטרה שלו כדי לרכוש כיסא גלגלים לחברתו לכיתה, ולמחרת המשטרה הגיעה לביתנו. קצין עמד בפתח ושאל: “גברתי, האם את מודעת למה שהבן שלך עשה?” לבני דוד בן ה 13 הייתה תשוקה גדולה לנגינה בגיטרה. ליום ההולדת שלו קנינו לו גיטרה יפה מאוד. היא לא הייתה נדירה או מיוחדת במינה, אבל היא בהחלט לא הייתה זולה. לפני כמה ימים נכנסתי לחדר שלו כדי לאסוף כביסה מלוכלכת, ושמתי לב שהגיטרה חסרה. שאלתי את דוד איפה הוא השאיר אותה.
הוא השפיל את מבטו וענה בשקט: “אמא, אני מצטער שלא סיפרתי לך, אבל מכרתי אותה.” נדהמתי. לפני שהספקתי להגיב, הוא המשיך ואמר: “לאמילי היה כיסא גלגלים ישן מאוד. הגלגלים בקושי עבדו, היה לה קשה לזוז, ולמשפחה שלה לא היה כסף לקנות חדש…” אמילי היא חברתו לכיתה. היא משותקת בעקבות תאונה שעברה בילדותה. הכרתי אותה, ילדה מתוקה, עדינה ומלאת אור, אבל לא ידעתי עד כמה המשפחה שלה נאבקת. חיבקתי את דוד חזק. למען האמת, באותו רגע הרגשתי גאווה עצומה. אבל יחד עם זה אמרתי לו: “דוד, הלב שלך עשה דבר ענק. אבל בפעם הבאה, לפני שאתה עושה צעד כזה, תדבר איתי קודם.”
אתמול דוד נתן לאמילי את כיסא הגלגלים החדש. היא הייתה כל כך מופתעת, שהיא פרצה בבכי. לא בכי של כאב אלא בכי של הקלה. של ילדה שקיבלה בחזרה קצת מהחופש שלה. גם אני התרגשתי מאוד בשבילה. אבל למחרת בבוקר נשמעה דפיקה חזקה בדלת. כשפתחתי, ראיתי שני שוטרים עומדים בפתח. הלב שלי צנח. אחד הקצינים שאל: “גברתי, את אמא של דוד?” הנהנתי. באותו רגע דוד יצא מהחדר, וכשראה את השוטרים הוא קפא במקום. הקצין המשיך ואמר: “גברתי, האם את מודעת למה שהבן שלך עשה? אני רוצה שאת והבן שלך תצאו איתנו החוצה, בבקשה.” הרגשתי את הברכיים שלי נחלשות. “בשביל מה? מה קורה כאן?” שאלתי, והקול שלי רעד.
הקצין הביט בי ומיד אמר: “תירגעי, גברתי. אנחנו לא כאן בגלל משהו רע.” הוא עצר לרגע, ואז המשיך: “אמא של אמילי עובדת אצלנו בתחנה בניקיון. כבר תקופה היינו רואים אותה מגיעה עייפה, שקטה, לפעמים עם עיניים אדומות מבכי. ידענו שהיא נאבקת בשביל הבת שלה, אבל היא מעולם לא ביקשה כלום מאף אחד.” דוד עמד לידי בשקט, מבולבל לגמרי. הקצין הביט בו ואמר: “אתמול היא הגיעה לתחנה אחרת. לא עייפה אלא בוכה מהתרגשות. היא סיפרה לנו שילד בן 13 מכר את הגיטרה שלו, רק כדי שלבת שלה יהיה כיסא גלגלים חדש.”
הוא חייך אליו והוסיף: “אז החלטנו שאנחנו, אנשים שרגילים להגיע לבתים בגלל דברים לא טובים, נגיע הפעם בגלל משהו טוב.” יצאנו החוצה. ומול הבית שלנו עמדה אמילי, בכיסא הגלגלים החדש שלה. לצידה עמדה אמא שלה, עם דמעות בעיניים. מאחוריה היו כמה שוטרים מהתחנה, המורה של הכיתה, ועוד כמה שכנים שהספיקו לשמוע את הסיפור. אמא של אמילי ניגשה לדוד, החזיקה את ידיו ואמרה בקול שבור: “דוד, אתה לא יודע מה עשית בשביל הילדה שלי. אתה לא קנית לה רק כיסא גלגלים, החזרת לה את האפשרות לזוז בלי להתבייש, בלי להתחנן לעזרה, בלי להרגיש שהיא נטל.” דוד השפיל את העיניים. “אני רק רציתי שיהיה לה יותר קל,” הוא לחש. באותו רגע אחד השוטרים הוציא מהרכב נרתיק ארוך ושחור. דוד הסתכל עליו, לא מבין. הקצין פתח את הנרתיק, ובתוכו הייתה גיטרה חדשה. היא לא הייתה מפוארת מדי, אבל הייתה יפהפייה. נקייה, מבריקה, כאילו חיכתה בדיוק לידיים שלו.
“כל השוטרים בתחנה אספו כסף,” אמר הקצין. “לא בגלל שביקשת. דווקא בגלל שלא ביקשת. שמענו מה עשית, והחלטנו שילד עם לב כזה לא צריך להישאר בלי המוזיקה שלו.” דוד הביט בגיטרה, ואז באמילי. “אבל אני לא עשיתי את זה כדי שיחזירו לי,” הוא אמר. אמילי חייכה אליו ואמרה: “אנחנו יודעים. בגלל זה רצינו.” הקצין הניח יד על כתפו של דוד ואמר: “יש אנשים שמדברים הרבה על טוב לב. ויש ילדים שפשוט עושים אותו.” עמדתי שם, מול כולם, עם דמעות שלא הצלחתי לעצור. חשבתי שהבן שלי איבד גיטרה. אבל באותו יום הבנתי שהוא הרוויח משהו הרבה יותר גדול, לבבות של אנשים שראו אותו באמת. ולפני שהקצין הלך, הוא אמר לי משפט שלא יצא לי מהראש: “גברתי, יש ילדים שמנגנים בגיטרה… והבן שלך ניגן היום על הלב של כולנו.”
שבת שלום לכל חברי 'נתינה לאחר ישראל' בסניפים ברחבי הארץ 🇮🇱🇮🇱🇮🇱 ברוכים הבאים למשפחה ולקהילה שלנו, כל ישראל חברים 🇮🇱🇮🇱🇮🇱 כל פעילויות החסד שלנו הן להנצחתם ולעילוי נשמתם של הנופלים במלחמת 'חרבות ברזל' 🎗🎗🎗
