02/11/2020
גם הקיפוד מתגעגע בטירוף. 8 חודשים, מי היה מאמין?
בעוד מספר ימים נציין שמונה חודשים לסגירתם של בתי הקולנוע בישראל.
שמונה חודשים בהם לא זכינו לחוות יצירה קולנועית על המסך הגדול – לצחוק מכל הלב עם שאר האולם, לשבת בחרדה על קצה המושב מרוב מתח, להישאב לתוך החוויה הייחודית, הכל-כך מרגשת וחסרה, שרק התיאטראות מסוגלים להעניק.
בילויים שגרתיים, רגילים, טבעיים מיסודם, הפכו פתאום לזכרון מתקתק ורחוק. בין רגע, למדנו על בשרנו עד כמה המציאות שאנו חיים בה דינמית ושברירית, חווינו משבר-גלובלי ששינה את אורח חיינו לבלי היכר, עם השפעות ארוכות טווח שאנו רק מתחילים לגלות. כמה חסרה לי הישיבה באולם המרווח, הצפייה בטריילרים המלהיבים לפני הדבר עצמו וזיהוי מיידי של אלו שכבר הכרתי.
כמה חסרה תחושת האחווה, שהרי גם אינך מכיר אף לא אדם אחד מסביבך, יש משהו בחוויה הקולקטיבית, בשמיעת התגובות ביציאה מהאולם, שהופך כל ביקור בקולנוע למיוחד בפני עצמו. לכזה שגם אם נפלת על סרט לא-מי-יודע-מה או חס וחלילה גרוע, עדיין נהנית מהבילוי עצמו כי הוא אפשר לך ולו לזמן מה להניח את לחצי היום-יום בצד. להתמסר ולהישאב לעולם אחר וליהנות מתענוגות האסקפיזם.
נכון, שירותי הסטרימינג בסך הכל מספקים את הסחורה, וכן, פתאום סדרות הטלוויזיה קורצות מתמיד וגם להשלים יותר קלאסיקות וסרטים ישנים זה נחמד. אבל שום דבר לא יכול להחליף את החוויה הקולנועית, שפועלת כמנגנון המשומן, המהוקצע והאפקטיבי ביותר להטמעת התודעה שלנו בתוך איזשהו עולם בדיוני אחר.
אני יכול רק לקוות שבשמונת החודשים שחלפו הצלחתי, ולו במעט, לשמר עבורכם את ערכו העצום של הדבר הזה שנקרא "קולנוע". אני מקווה שהידיעות השונות, הכתבות, הביקורות וההמלצות סייעו לחיזוק אהבתכם ואולי אף היכרותכם עם סרטים ישנים וחדשים כאחד ותרמו להעצמת האהבה לאמנות הזו, היקרה ללב כולנו.
מי ייתן ונוכל כולנו לשוב במהרה לבתי הקולנוע, עם בריאות איתנה, יציבות מנטלית וכלכלית והרבה סרטים טובים ואיכותיים. סרטים שישכיחו מאיתנו את עול התקופה המאתגרת הזו ויחזירו עטרה ליושנה.
