03/09/2026
את ויקטור פרנקל כמעט כולם מכירים.
אבל יש חלק משמעותי בסיפור חייו שמוכר הרבה פחות - התקופה שבה חי ופעל בגטו טרזיינשטאט.
פרנקל הגיע לגטו בספטמבר 1942 עם אשתו טילי והוריו. גם שם המשיך לעסוק בתחום בריאות הנפש והיה שותף למערך שנועד לסייע לאסירים להתמודד עם המצוקה הנפשית הקשה.
במסגרת "ארגון העזרה העצמית" פעל צוות שקיבל את פני המגיעים החדשים לגטו, סייע להם להתמודד עם ההלם והמשבר ופעל גם למניעת התאבדויות. לצדו של פרנקל פעלה רגינה יונאס -האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, ששימשה בגטו כמורת דרך רוחנית והייתה חלק מהצוות.
במכתב שכתב לאחר המלחמה סיפר פרנקל כי ניהל מחלקה במסגרת שירותי הבריאות שעסקה ב"פסיכוהיגיינה של יושבי הגטו". הוא כתב גם על חיי הרוח, המוזיקה, המדע והפילוסופיה שפגש בטרזיינשטאט, ועל כך שהתקופה העניקה לו "הזדמנות להבשלת רעיונותיי".
רעיונותיו של פרנקל החלו להתגבש עוד לפני המלחמה, אבל בטרזיינשטאט, בתוך מציאות של אובדן ואי־ודאות, הוא המשיך לטפל באנשים ולעסוק בשאלות שילוו אותו בהמשך חייו.
ב-1945 עמד ויקטור פרנקל מול מה שנותר מחייו: אחרי ששרד את מחנות הריכוז הוא איבד את אהובתו, את העובר שנשאה ברחמה, את מעמדו המקצועי ואת כתב היד של ספרו. עכשיו הוא נאלץ להתחיל מחדש.
אבל האם אפשר בכלל לעשות דבר כזה? האם אפשר לשרוד את התופת ולקום ממנה חזק יותר?
"האדם מחפש משמעות", או בשמו המלא: "מבוא ללוגותרפיה: האדם מחפש משמעות: ממחנות המוות אל האקזיסטנציאליזם", הוא התשובה של פרנקל לשאלות הללו. התשובה הזו הדהדה גם בראשם וראשן של ישראלים וישראליות שחיפשו מזור, נחמה, וכן - גם משמעות לחייהם לאחר שבעה באוקטובר.
איך מגיע ספר שיצא לפני כמעט 80 שנה באוסטריה לרשימות רבי המכר של ישראל, שנת 2024? אולי סיפור חייו של פרנקל יכול להסביר מדוע דווקא הספר שכתב מהווה תשובה לרבים כל כך:
ויקטור אמיל פרנקל נולד בווינה הגנדרנית והמשכילה של תחילת המאה העשרים. כבר בגיל שלוש או ארבע הוא אמר לאביו שהוא רוצה להיות רופא ולטפל בבני אדם, ולא עברו שנים מעטות בטרם החליט שרפואת הגוף אינה מספיקה והוא רוצה להתמקד דווקא ברפואת הנפש – פסיכיאטריה.
פרנקל נחל הצלחה מסחררת, ובמהירות. הוא עדיין לא היה בן עשרים כשפרסם את מאמרו הראשון ובקושי מלאו לו 25 כשקיבל את הדוקטורט הראשון שלו. הוא היה מוכשר וחרוץ, מלא רעיונות גדולים ואמונה גדולה עוד יותר בנפש האדם.
אם עולה מן התיאור תמונה של נער ואדם צעיר רציני עד אימה, שקוע רובו ככולו בין ספרים עבי כרס ומנותק מן העולם – הרי שזו תמונה רחוקה מאד מדמותו מלאת החיים והאהבה של פרנקל הצעיר. הרצאותיו היו מבוקשות כל כך לא רק בשל רעיונותיו ומחקריו שקנו להם שם, אלא גם בגלל שהוא ידע לדבר בגובה העיניים ותיבל את המידע היבש בהומור עדין.
כשהנאצים סיפחו את אוסטריה, פרנקל, שהיה תומך נלהב של התנועה הציונית האוסטרית, נדרש "להוריד פרופיל". הוא כבר לא היה יכול להתהדר בתואר "דוקטור", שנשלל מרופאים יהודים, ונאלץ לסגור את הקליניקה הפרטית שפתח פחות משנה קודם לכן.
בשנת 1940, כשהוא בן 35, הוא מונה לתפקיד מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים היהודי "רוטשילד" בווינה. למרות שסיכן בכך את חייו – הוא סיפק לחולים אבחנות פסיכיאטריות כוזבות על מנת למנוע מהנאצים הוצאה להורג או כליאה של חולי נפש. בדיוק אז, כשהעתיד היה ענן שחור מאיים – הוא פגש בבית החולים את האחות טילי גרוסר, והתאהב עמוקות. הם התחתנו באותה שנה, והיו הזוג היהודי האחרון שהורשה להתחתן רשמית בווינה שבשליטת הנאצים. בספטמבר 1942 הוא נלקח, יחד עם טילי, הוריו ושאר בני משפחתם לגטו של "המיוחסים" – טֶרֶזְיֶינְשְטָט.
מה עזר לפרנקל להתמודד עם מה שחיכה לו במחנות ההשמדה? מה עשה כשאביו גסס בגטו? מי הם הארי ומאריון, להם הקדיש את אחד מספריו? ומה היה ההסבר שלו לאלה ששרדו את התופת במחנות ובנו לעצמם חיים לאחר מכן?
היום הוא יום פטירתו של פרנקל, ואנחנו חולקים איתכם את סיפורו בקישור שבתגובה הראשונה.
***
בתמונה: ויקטור פרנקל עם אשתו השניה, אלינור
