07/06/2026
איך מספרים סיפור שלא חווינו בעצמנו?
ואיך מתמודדים עם אירועים כל כך קשים, שלפעמים גם המילים עצמן אינן מספיקות?
במהלך סוף השבוע האחרון נפגשו בבית טרזין מאיירים, אנימטורים, קומיקסאים, יוצרים ואוהבי תרבות מכל הגילים במסגרת אנימיקס זיכרון 2026.
במשך יומיים בחנו יחד את כוחם של הקומיקס, האנימציה, האיור והקולנוע לספר סיפורים של זיכרון, גבורה, אובדן ותקווה.
הכנס נפתח במקבץ הסרטים "חברות במסתור": ארבעה סרטי אנימציה מרגשים שעסקו בסיפורי הישרדות אנושיים מתקופת השואה. הסרטים "הולי הולוקוסט", "מהו בית", "חברות במסתור" ו-"רישומים ממינכן" הוכיחו כיצד האנימציה מסוגלת להעניק פנים וקול לעדויות. לצד ההקרנות פגשנו את המאייר גל שקדי, שסיפר על ספרו "הכול נשאר שם", המפגיש בין סיפור הישרדותו של סבו באושוויץ לבין מסעו של נכדו להכיר, להבין ולזכור. גם האנימטור שרון גזית דיבר על יצירה מתוך קושי ועל האופן שבו אמנות פוגשת זיכרון.
אחד הרגעים המיוחדים היה המפגש עם זאב אנגלמאייר, שסיפר על "הגלויה היומית", פרויקט שנולד מתוך כאב ה־7 באוקטובר והפך למפעל של זיכרון וחיבוק.
רגע משמעותי נוסף היה הקרנת הסרט "סחורה יקרה מכל", סרטו של זוכה האוסקר מישל הזנוויציוס - סיפור אנושי ונוגע ללב על חמלה, בחירה בטוב ואנושיות גם בתקופות האפלות ביותר.
בשבת התמלא בית טרזין בילדים, בני נוער ומשפחות שהגיעו לסדנת הקומיקס של אורי פינק. הסדנה הזכירה לכולנו שלא חייבים לצייר "יפה" כדי לספר סיפור, להנציח אדם אהוב או לשמר רגע משמעותי.
בפאנל "קווים דואבים" עסקו נוסקו, אורי פינק ומאיה פולק בשאלה כיצד מתרגמים טראומה לקווים, לצבעים ולדימויים. המשתתפים הציגו את פרויקט "בלב ה־7 באוקטובר" - אנתולוגיה מאוירת שבה אמנים ישראלים תיעדו סיפורי גבורה, אובדן, הצלה ותקווה מתוך אותו יום נורא.
במפגש הסיום "רגע לפני שסוגרים" חזרנו אל טרזין ואל סיפורו של איוון פולק, הנער שיצר קומיקס בגטו +תזכורת לכך שגם בזמנים הקשים ביותר אנשים ממשיכים ליצור, לחלום ולהשאיר אחריהם עקבות.
אולי זו הייתה התובנה המרכזית של סוף השבוע:
זיכרון אינו רק מבט אל העבר, זיכרון הוא גם הדרך שבה אנחנו בוחרים לספר את הסיפור הלאה.
תודה לנוסקו, המפיק האמנותי של הכנס, לאנימיקס ולכל היוצרים, המשתתפים, המרצים והמבקרים שהיו חלק מאנימיקס זיכרון 2026.
